סיפורים מבית הספר

יש לך חיים?


"יש לך חיים?" שאלה אותי בקול צעיר ובוטח עם רמזים של השתאות ותמיהה.
חייכתי, אך לא עניתי.
מה כבר אפשר לענות על שאלה כזו? ועוד כשזה מגיע מילדה בכיתה ו'.
זמן מה אל תוך התהליך הבנתי שהשאלה הזו מסכמת  את כל העניין.

לאורך כל השנה הופיעה שאלת ה"יש לך חיים?" בצורות רבות:
ומה אם אפול?
באמת אין לך טלפון נייד?
למה הם נחים ?
ומה אם ירד גשם ?
אתה בטוח שנצטרך לחלק את זה לשני חלקים? אי אפשר לעשות עם כולם ביחד?
ומתי נלך לישון ?
זה לא יצא גדול מדי? מאיפה נשיג חומרים?
אז איך אתה מתקשר עם העולם?
ומה עם הרוחות החזקות, הרי זה לא מקום אידיאלי?
אפשר יהיה להביא רמקול ולהשמיע מוזיקה ? לא!
ושאנחנו לא כאן? אתה ממשיך לעבוד?
ואיך נכסה את זה?

הכל התחיל מזה ששמתי לב שבני חוזר מבית הספר לא שקט ותשוש.
כמה שיחות עם יערה, מחנכת הכיתה, הבהירו את המצב.
התברר שכיתה ו' השנה היא כיתה גדולה באופן מיוחד, מאופיינת במרקם חברתי מאתגר, רועשת ולא נינוחה. הצפיפות והאינטנסיביות מעוררים מתח, חוסר שקט ואלימות בקרב הילדים.
לשמחתי גיליתי את יערה כאחת מהמורות הנדירות האלו שרואות וחשות את הילדים בכל הרבדים, ועם האיכויות האלו, רצון לפעול ולשנות את המצב, מוכנות לשיתוף פעולה ופתיחות.
יחד גיבשנו תכנית לבניית מחסה מחומרים טבעיים בעבודת כפיים של הילדים, המטרה הייתה שבסוף התהליך כל הילדים ישנו בו ביחד (גם במקרה של גשם).

עם ההכרה שהסכמתי לבנות מחסה בגודל כפול ממה שהתכוונתי, הידיעה שהמקום חשוף לרוחות חזקות, .
עם עצות שקיבלתי מעופר (כן, זה שהקים את שומרי הגן), והפתרונות שעלו לעניין הגודל והרוחות -
יצאנו לדרך.

הרבה ימי עבודה של הילדים במרחב שונה ממה שהם רגילים:
העבודה היא בקבוצות קטנות, ההתקדמות היא איטית.
מתחילים במעגל של שקט והקשבה לסביבה, בונים בכיף ונהנים מזה.
בסוף המפגש מדליקים אש בלי גפרורים, שותים תה ומדברים על מה שהיה היום.
לפני שעוזבים אומרים תודה לרוח ולשמש ולעצים.
הילדים לומדים קשרים וכפיתות, לומדים לטפס על שלבי המחסה ולקשור את הבאים, להתגבר על פחדים, ולהאמין ביכולתם. הם מורידים את הנעליים, הולכים יחפים, אוכלים כשרעבים ונחים כשצריך ולפעמים גם כשסתם אין חשק לעבוד.
הם רואים שהקשרים שהם קשרו וענפים שהם הניחו בונים את המבנה. ושוושינגטוניות הן עלי דקל רחבים איתם אנחנו מכסים את המחסה כדי שהגשם לא יכנס בלי צורך בניילון או אוהל.
הם גם מתחבטים בסוגיה מי עבד יותר ומי נח, לפעמים רבים על זה ולפעמים מקבלים את העמדה שלי שאם כל אחד נהנה ממה שהוא עושה זה לא משנה מה האחר עשה.

 

בתוך העשייה הזו, השאלות והחששות מפנות מקום לקולות אחרים:
"התגברתי על הפחד"
"דקת שקט" (כולם עובדים בדממה)…. ואחרי שהדקה "נגמרה" (וממשיך הלהג הקולני 😊)
"אהבתי לבוא לשם בגלל שהיה לי יותר שקט מבית הספר"
"תודה שלא בנית בזמן שלא היינו שם, ונתת לנו את ההזדמנות לבנות משהו מהתחלה ועד הסוף"
"תודה שלקחת סיכון שלא נצליח"
"למדתי להאמין בעצמי"
"גיליתי שלומדים הרבה גם מחוץ לכיתה"
"זה מרתק להתבונן עליהם מחוץ לכיתה - הם נראים לגמרי אחרת"

בסופו של דבר הכל מוכן, ו 33 ילדים + כמה מבוגרים מתכנסים אחה"צ אחד, ולנים בטיפי בלילה  (או לפחות מנסים בתוך ההמולה הגדולה).

המעגל כמעט הושלם
נשאר רק אירוע סיכום סמלי, שבו אומרים שלום ותודה.
ערב לפני מפגש הסיכום נזכרתי שוב בשאלה ששאלה אותי הילדה כשהבינה שבאמת אין לי נייד, ואני לא "מקושר", ולא רואה את ערוצי הטלוויזיה..

"יש לך חיים?"

במפגש סיפרתי להם על רעיון שמלווה אותי כבר הרבה שנים. את הרעיון קראתי בספר העוסק בבניה טבעית בבוץ (The Hand-Sculpted House by Ianto Evans).
בכל פעם שאני לוקח מחשבון כדי לעשות פעולת חישוב כלשהי אני מונע ממני לפתח את היכולת לחשב מספרים, בכל פעם שאני משתמש ברכב כדי להגיע ממקום למקום אני מונע ממני את היכולת להיות עצמאי וללכת ברגל ללא עזרים, בכל פעם שאני משתמש במסור חשמלי במקום מסור ידני אני מונע מגופי את חכמת המלאכה….  
לאדם יכולות רבות, אולם השימוש בעזרים שונים, שאכן מקלים עלינו את החיים, מנוון חלק מהן (הזכרתי להם את הסרט וול-E).
לכן בכל פעם שאני עושה משהו במינימום עזרים ומכשירים, פעולה שלוקחת יותר זמן ודורשת יותר מאמץ, במקום להתרגז על בזבוז הזמן, אני נהנה מהאפשרות שאני נותן לגוף שלי לחיות בצורה מלאה.
החיים שלי בנויים מדברים שמרגישים אותם:, המגע עם האדמה, שריטת הקוצים, והקשר הישיר עם האנשים שמולי. וכשבערב אני שוטף כלים בבית וכל החתכים הקטנים ביד שורפים קצת מהמים אני יודע שיש לי חיים.
אני מקווה שבבניית המחסה שלנו גם הילדים הרגישו את "החיים האלו", אלו שלנו היו כל-כך נגישים כשהיינו ילדים, ועלולים להילקח מהם עם הקדמה והטכנולוגיה.

תודה ליערה ולעמרי בלוך, מבוגרי שומרי הגן, שהתנדבו לעזור ולתמוך וליווה אותנו בכל התהליך