"האדם גילה את האש, המציא את המכונה, גילה את האנרגיה הגרעינית המשחררת אש מהאין חומר, והשמיד את העולם… הבודדים שנשארו המשיכו לחיות כי התחברו לליבם, וגילו מחדש את האש האמיתית." (פילוסוף עתידי)
לילה. אנחנו נכנסים אל תוך הלהבות בתקווה שנוכל לעשות משהו. אני, שהתנדבתי, וקומץ כבאים שהיו עייפים מכדי להגיד לי לא, או לתהות האם אני מבוטח, ובכלל…
הם עובדים על השריפה מאתמול, מצליחים למנוע ממנה מלעבור את הוואדי. אין להם מה לעשות חוץ מאשר להסתכל באדישות עייפה איך עוד הר ועוד חלקת יער מתפוצצים בלהבות. האש יכולה לדלג מאות מטרים בעזרת "צמרות מעופפות", שניתקות ומתרוממות כמו בליסטראות אש, נישאות על זרמי אוויר הנוצרים בכבשן של 1000 מעלות. בשלב זה רק משוגע יתקרב לאש בלי דרך מילוט וודאית, שכן הלהבות עלולות לאגף מכל הכיוונים. מטוסי הריסוס מפזרים את ענני החומר הוורוד ובורחים מהעשן, ואנו נשארים למטה בלי לראות שום שינוי…
בלילה מבינים הכבאים שאין ברירה, ונופלת החלטה: נוסעים אל תוך האש. אחרי כמה מאות מטרים נשמעת חריקה איומה והכבאית נעצרת. הגיר התפרק. כמה אפשר להמשיך ולדרוש מכבאית נאמנה בת….25! כבאית נוספת מגיעה, אנחנו מצטרפים לצוות שלה וממשיכים במעלה ההר. עוברים 500 מטר והלא יאמן קורה – גם היא נתקעת. בכבאית השלישית נשארים רק הנחושים, השאר מנצלים את מה שנראה כמו אזהרה ולא עולים.
אנו מגיעים אל עולם שחור. גחלים לוחשות מכל עבר ועצים בוערים בעדינות – האש כבר עברה הלאה, אולם אנו נשארים ומנסים למנוע ממנה מלהתלקח שוב, נעים בתוך עולם קשה, חם, ונטול אהבה. כל אחד מסוגר בעצמו ועסוק במחשבותיו, התקשורת היחידה בינינו נעשית במשפטים קצרים וברורים. צינורות, מים, צינורות, מעבר נקודה, ניסור עצים מפוחמים …. אנו ממשיכים כך עד הבוקר, אליו אנו מגיחים כמו רוחות רפאים מן השאול – פנים שחורות, עיגולים לבנים של שפשופי ידיים סביב עיניים אדומות ודומעות.
כמה פעמים כבר כיביתי שריפות שנולדו מטיפשות? הפעם היו אלה חיילים שירו לשדה קוצים של סוף הקיץ. לפני כמה שנים – מטיילים ששפכו את תוכו של המנגל הלוחש לתוך שיח והלכו (הרי לא יפה לשפוך באמצע השביל), ולאחרונה הנורא מכול: הצתות מכוונות – הרוג את הטבע המשותף לכולם וכך תתנקם באויב…
המשותף לכל המקרים הללו הוא שבכל אחד מהם האש נדלקה בשל שילוב של הזדמנות ושדה אנרגטי.
מכל האלמנטים – אדמה, מים, אוויר, ואש – האש אינה גשמית. היא גם הקלה ביותר ולכן מושפעת בקלות יתירה משדות אנרגטיים אנושיים. במקום ספוג שנאה ותוקפנות כמו ישראל, מצליחה האש המתקיימת בשדות לא מאוזנים אלו להתחמק לעיתים תכופות, ולדרוש את כבודה כישות חיה. לא מקרה הוא שלאחר שריפה ארוכה מופיע גשם חזק שאינו בעונתו, לעיתים לא צפוי, , ומאזן את העולם. הרי בשביל גשם טוב צריכה האש שבשמש לעבוד יחד עם המים שבים והרוח שבאוויר.
לאחר שנים של שיחות עם מדורות לילה, מדורות בישול, ומדורות עבודה – חשבתי שאני מבין את האש די טוב. אולם רק מדורת-מחמד לימדה אותי שיחה עם אש מה היא…אני יושב לבד בלילה ליד מדורה שהגדול במקלותיה בגודל עיפרון. המשימה היא להאכיל את האש באצבעות – דבר המתאפשר בגלל גודלה המיניאטורי – ולהתחבר ל"מהות" שלה. המהות הינה אותה אישיות אנרגטית שיש לכל דבר בעולם. אישיות שהיא מעבר לאישיות תוצר האגו, האישיות האמיתית המבוטאת בשם האמיתי… שם שרק שמאנים, קוסמים, ואנשי עוצמה ידעו בעבר, ובידעם אותו קנו את היכולת לתקשר עם הדבר ולפעול עליו.
אני מדבר עם האש, מאכיל אותה כמו חיה קטנה. ובתמורה, היא מנשקת את אצבעותיי ומחממת אותי בליל החורף הקפוא, כפי שאחיותיה עשו משך אלפי שנים עבור סיירים אינדיאנים שהיו מדליקים מדורות כמו זו, עוטפים אותן בגלימתם וישנים בכריעה מעליהן. אני מספר לה על עצמי, שואל שאלות, מתייעץ, וחש הקשבה עמוקה. אני מקשיב וחווה תקשורת שמעבר למילים. אני שומע סיפורים על זמנים רחוקים ואנשים אחרים שחיו בערבה הרחבה בה אני נמצא, אנשים שידעו לכבד את האש, להשתמש בה לצרכיהם ולהודות לה בחרדת קודש, כמו לכל כוח בורא אחר סביבם.
אני מבטיח לאש שלעולם לא אדליק או אכבה מדורה כלאחר יד, מבטיח להדליק מדורות טקסיות שיזכירו לי ולאנשים סביבי את מקומה המכובד והחשוב בחיינו.
מתעורר בי הצורך במציאת כלים להתמרת אש אגרסיבית לאש יוצרת ואסרטיבית . הכלי הטוב ביותר למטרה זו הוא חרב… אני מעמיד אדם מול קבוצת אנשים החוסמת את דרכו אל מה שהוא מגדיר כמטרה חשובה. אני מנחה אותו לדמות שהקבוצה היא המכשול העומד בדרכו ומונע ממנו להשיג את מטרתו ושינסה "לפרוץ אותו". הוא מנסה לעבור בכוח אך ללא הצלחה רבה, שכן הקבוצה מפעילה "כוח סביר" ומתנגדת. בשלב זה עליו לעצור, בעזרת הדמיה קצרה לשאוב כוחות מכל הסובב אותו. ולבסוף להשתמש בחרב כדי להתחבר לכוחו – הוא מניף אותה מול הקבוצה ו"חותך" את המכשול. לאחר שמניח אותה, הוא עובר דרך האנשים כסכין בחמאה, הם פשוט לא מסוגלים לעצרו… זה עובד – אפשר לקחת אפילו את האגרסיביות של האש ולהשתמש בה לצרכים טובים!
ואז מגיעה שוב שריפה, השריפה הגדולה באמת – בכרמל. אש המולך לא תכבה מעצמה, הפעם היא צריכה גם קורבנות אדם כדי להתרצות. גם לאחר השריפה הזו מגיע הגשם והפעם ברורה לי חובתי. ביום מולד האור – היום הקצר שאחרי השריפה, 21 בדצמבר, אני מצליח לארגן טקס המוני המזמן מעגל ענקי של מדורות סביב אזור השריפה, מעגל המורכב ממעגלים של אנשים, מורים ותלמידים של "לימודי החיים", שבאו מכל רחבי הארץ כדי להזכיר לאש שאנו מכבדים אותה וכך גם נמשיך.
הסדר חוזר על כנו… עד מתי?
יש הטוענים שהקו שהפריד את האדם משאר היצורים החיים היה המהפכה הלשונית. השפה אפשרה לבני האדם ליצור שיתוף פעולה בקהילות גדולות. יש הטוענים שהקו שנחצה היה הקו הטכנולוגי – יכולתו של האדם להתאים את סביבתו לצרכיו (או לנסות לעשות זאת עד שיגלה שהשיג את ההיפך).
לאורך ההיסטוריה האנושית היו תרבויות שהצליחו בזמן קצר יחסית להזיק למערכת האקולוגית שלהן עד לרמה שזו חדלה להיות "תומכת חיי אדם". ברוב המקרים חוסלו תרבויות אלו יחד עם המערכת שבה חיו, מותירים אוסף של שאלות לא פתורות בצורת ממצאים על תרבות שנעלמה בבת אחת… את זאת הצליחו לעשות אך ורק באמצעות המוח שלהם, קצת כלי צור וכמה חניתות. לכן הדיון על הגדרת המונח "טכנולוגיה" הוא מורכב. חיות רבות משתמשות בכלים – שימפנזים משתמשים במקלות מסוגים שונים, דורסים משתמשים באבנים כדי לפצח עצמות ועוד. נקודת המהפך עבור תומכי תיאורית הכלים הייתה צריכה להיות הנקודה בה החל האדם להשתמש בכלים המאפשרים לו לפעול מעבר לכוחותיו הפיזיים: המצאת מטיל החניתות אטל-אטל או המצאת הקשת דורות רבים אחר כך. ואכן, כלים אלו הופיעו יחד עם שינוי אופן השימוש באלמנט אותו ביית האדם מליון שנה לפני כן – האש.
עד שפגש האדם את האש הייתה השפעתו מוגבלת. סוגי מזונות רבים, כמו זרעים מכילי חלבון ועמילן או אפילו בשר, היו חסומים בפניו. הוא היה כלוא בדיאטה מעוטת קלוריות שלא אפשרה לו להעמיד צאצאים רבים ובריאים, ולכן יכולתו הפוטנציאלית להזיק לסביבה הטבעית במהירות – הייתה קטנה והפיכה.
אולם גם אחרי המפגש עם האש, ולמרות הכוח האדיר הגלום בה, המשיך האדם לחיות באיזון שנים רבות, על כך דיברנו כבר בפרקים קודמים. מה הפך פתאום את השילוב אדם- אש להרסני?
אש – אפילו לפיזיקאים קשה להסביר בדיוק מה היא. מדובר בתופעה אנרגטית המתרחשת כאשר גזים לוהטים משנים את מצב הצבירה שלהם, משחררים חום ואור ונראים כמו… אש.
אם נבחן את התופעה כתופעת שחרור אנרגיה האצורה בחומר, נגלה שהאדם אינו הראשון שלמד להשתמש באש לצרכיו, או כדי לברוא מציאות חדשה בעולמו.
הראשונים שלמדו את השימוש באש היו הצמחים! כזכור, הצמחים אוספים לתוכם את ה"אש" – אור השמש – מלמעלה, ואת החומרים הדרושים להם מלמטה. על ידי הפעלת האש על חומרים אלו ושחרורה מחומרים עתירי אנרגיה בשעת הצורך הם "בוראים" מציאות. הם בראו את העולם שאנו מכירים, ובזכותם מתאפשרים חיים על פני כדור הארץ. למעשה, אפשר לומר שבמשך תקופה ארוכה מאד היו העצים היצורים המתקדמים ביותר בעולם, הן ברמה הפיזית והן ברמה האנרגטית – משלבים בין שמיים וארץ ויוצרים חיים. הופעתן של החיות לא שינתה מצב זה באופן משמעותי, שכן ללא הצמחים לא היה להן קיום והשפעתן על הסביבה הייתה הפיכה.
ואז הופיע האדם.
בסיפור המיתולוגי המוכר (כמו באחרים מוכרים פחות) גונב פרומתאוס את האש מהאלים ומביאה לבני האדם. הוא נענש על כך קשות, היות והאש היא סמל – היא אינה עוד כלי סתמי, אלא הכוח לברוא, הכוח לעשות אלכימיה – לבצע טרנספורמציה, ולכן היא כה מסוכנת בידיים הלא נכונות.
כפי שנאמר בפרק קודם, וסליחה לקורא המתמיד על החזרה הקצרה, אם נקרא את סיפור הבריאה התנכי בפירושו האיזוטרי נמצא בו עדות לכוחות הבריאה של האדם ולסכנה הגלומה בהם. אלוהים מעביר לפני האדם את כל החיות לראות "מה שם יקרא להן" (אברא כדברה), ועל ידי כך יגשים אותן בחומר: יעבירן ממהות אנרגטית – ליצור בשר ודם (מעניין שהזכות לפעול בצורה דומה על ממלכת הצמחים לא ניתנה לאדם – שכן הצמחים בוראים בפני עצמם!).
בהמשכו של אותו הסיפור אנו פוגשים את חששם של המלאכים מהאדם הבורא, שעלול לחשוב שהוא "אחד מהם" בחלקו עימם את הכוח האלוהי. כאן כבר יש רמז למקור הסכנה האפשרית – אשליית החכמה הנובעת מעץ הדעת משולבת בכוחות הבריאה. ואכן, בעזרת האש הצליח האדם לראשונה לרכז חומרים המופיעים בדרך כלל בצורה מפוזרת ומאוזנת בטבע, והחל להשתמש בברזל. משך תקופה ארוכה הייתה איכות הברזל אבן הבוחן לכוחה של תרבות.
מנקודה זו ועד למהפכה התעשייתית, ועד בכלל, ניתן לראות את עליית יכולת הנזק הסביבתי שלנו כפונקציה ישירה של כמות האנרגיה – אש – אותה אנו מסוגלים לרתום לצרכינו.
גם בתרבויות של הלקטים-ציידים היה מקום חשוב לאנשים שידעו לקחת את קסם האש ולעבוד עימו. אלו היו אנשי הסגולה של השבט. הם ידעו שחומר הינו מלכודת לרוח, או אם תרצו "רוח מכווצת". הם ידעו שהאש האצורה בגופם מסוגלת לתת להם כוח בריאה רוחני השווה לזה של החזק במלאכים. מתוך ידיעה זו עסקו בתרגול עצמי והכשרה שנמשכו שנים, בסופן הגיעו לרמה בה יכלו לשלוט בחומר ולהמירו לאנרגיה לצרכיהם. אנשים אלו ביטאו בעצם קיומם את סופו של המסע הרוחני של הבריאה – מסע שהחל עם ניתוק החומר מהרוח לפני מיליארדי שנים, עת החל היקום להתכווץ ולהתגשם – והסתיים עם הגיעו של האדם למצב בו הוא יכול להשתמש בחומר ולהפוך אותו מחדש לרוח על פי צרכיו.
ניתן להניח שידיעה זו, של מהות האדם כקוסם, הייתה הבסיס לדתות שהתפתחו בתרבויות אנשי האדמה. דתות שבמרכזן יכולתו וחובתו של כל פרט לעבור תהליך המלבה את האש שלו עד שיהפוך לסופר נובה…
כמובן שאדם הלוקח אחריות מסוג זה הינו אדם חופשי היכול לנוע בעולמות החומר והרוח ללא תלות בכוחות חיצוניים או בתיווך. לכן ברור מדוע עסקו כל הדתות הממוסדות הגדולות בחיסול אנשים אלו בכל מחיר – אם האדם חופשי לנוע, אין יותר צורך במתווכים.
כל מי שניסה אי פעם את ידו ביצירת אש "יש מאין", ללא גפרורים או מצית, יכול להעיד שמדובר בקסם. בשביל שקסם יעבוד צריך לבחוש את כל המרכיבים כראוי…
…אני ופרנק נמצאים בתחילתו של VISION QUEST /הישרדות שימשך שבוע. המטרה היא להתחבר לעצמנו ולעולם. בלי מילים, תוך תנועה העוסקת בצרכינו היומיומים בלבד – מחסה, אש, מים, אוכל – נהיה במצב הקשבה תמידי שיאפשר לנו לראות את הסימנים והסמלים שתשלח לנו הרוח הגדולה באמצעות שליחיה – החיות, הצמחים, המים, השמש.
אנו נמצאים ביער, בחוף המזרחי של ארה"ב. העונה – חורף. מסביב שלג והטמפרטורה כ-15מעלות.
בעזרת קשת וחיצים מיצור עצמי שהבאנו עימנו הצלחנו לצוד אייל. יהיה לנו מספיק אוכל לשאר השבוע. פשטנו את עורו והשתמשנו בו לבניית אוהל קטנטן, המתאים בדיוק להכיל את שנינו. העור קפא במהירות בצורה שעיצבנו אותו, ועליו העמסנו שלג בכמות שהביאה את הטמפרטורה בפנים לסביבות ה-0… נצליח להסתדר עם שק שינה. ואז, לאחר שגמרנו לפרק את הבשר במהירות שיא בטרם יקפא, התחלנו בהדלקת אש לבישול.
האינדיאנים השתמשו במגוון טכניקות לבישול ולצלייה, אולם בתנאי מחנה היה מקובל להשתמש בבישול "ארוך, מחטא ומרכך" של נזיד שערבב את הבשר עם העשבים והזרעים, וכך אפשר היה לבשל גם את החלקים הפחות נחשקים בחיה כדי לנצל את מתנת הבשר עד תום. טרם המצאת קרמיקה עמידה לאש (שלא הומצאה בכל התרבויות) נעשה הבישול בכלי עץ שעוצבו ע"י שריפה בגחלים (חציבה ללא קרדום ברזל נמצאת בפסגת הקושי של עבודת עץ לא טכנולוגית, שכן שיני בונה היוו תחליף מוגבל…). האוכל הוכנס לכלי עם מים ואז היו מניחים בפנים חלוקי נחל לוהטים, מסוג שאינו מתפוצץ בקירור שכזה, וממשיכים להחליפן באבנים לוהטות עד שהושלם הבישול. לכל עקרת בית הייתה ערימת אבנים בגדלים שונים ויכולת תפעול מופלאה של הגודל והתזמון, המקבילה ליכולתנו לשלוט בעוצמת האש בכירת הגז הביתית שלנו…
להדלקת האש היו משתמשים באחת מעשרות טכניקות של הדלקה באמצעות חיכוך, שהיו נפוצות ברחבי העולם. ביניהן – מקדח קשת, מקדח יד, מסור אש, מחרשת אש, רצועת אש, ואפילו בוכנת אש –הבסיס להמצאת מנוע הדיזל! כל טכניקה הייתה מותאמת במדויק לאקלים ולחומרים שהיו מצויים באותה סביבה. המשותף לכולן, מלבד הפשטות והדיוק, הייתה העובדה שסימלו עבור המשתמש את יכולתו להיות שותף לבריאה – שכן להדליק אש = לברוא.
אחת הטכניקות המקובלות ברוב חלקי העולם הייתה מקדח קשת. חלקי המקדח סימלו את מיתוס הבריאה.
הלוח היה האלמנט הנשי, ה"אם", ובו חור שבתוכו הסתובב המקדח – האלמנט הגברי. הידית הלוחצת אותם מעל, הייתה האלמנט האלוהי היוצר, המביא זכר ונקבה ביחד ומאחדם לצורך יצירת ילדים. עוצמת הלחץ חשובה מאד: יותר מדי לחץ יוצר אבק עץ חום שאינו נדלק אלא פשוט טוחן את המקדח והלוח, כמו החיים הטוחנים זוגות רבים. מעט מדי לחץ יגרום בדרך כלל למקדח לעוף החוצה ולהפסקת החיבור. הקשת סימלה את ההתערבות האנושית בתהליך הבריאה, והמיתר המלופף – את האחווה האנושית הדרושה כדי לתת לקבוצה את הכוח לברוא ולתחזק מציאות. האינדיאנים משבט הסו היו אומרים שראוי לאדם שיבחר לו רק חברים שחיו חיים קשים, והקשיים חישלו אותם כמו מיתר המתלפף סביב עצמו. רק אם תלפף שני מיתרים כאלו אחד סביב השני תקבל חבל חזק… כמובן שניתן להשליך אמירה זו גם על מספרים גדולים יותר, עד לקבוצה שבטית – אם רוצים לדמות חבל עצום הבנוי מגידים רבים של חבלים קטנים. האמונה המקובלת הייתה שאויב לשעבר יהיה חבר נאמן יותר מאוהב שחברותו לא חושלה במאבק.
רק אם עוצבו כל חלקי המקדח בקפידה ובהכרת תודה והופעלו נכונה, הצטבר בחריץ מיוחד אבק פחם – העובר. ברגע מסוים, כתוצאה מהחיכוך נוצר ניצוץ – הנשמה החודרת לחומר – והוא מצית את אבק הפחם והופכו לגחל לוחש. כמו כל תינוק, כך גם גחל זה זקוק לעריסה הבנויה מסיבים עדינים, כדי לרפדו ולאפשר לו לגדול. גידולו נעשה על ידי נשיפה הולכת ומתגברת – "נשימת החיים" – על ערימת הסיבים עד שלבסוף מופיעה להבה….
בשל הכבוד לאלמנט הבריאה שבאש, גם כל תהליך איסוף העצים והכנת המדורה נעשה תוך התכוונות והתבוננות. כל עץ שנאסף והונח במדורה היה מלווה בברכה ותפילה. כיום מקובל ל להכין כך מדורה רק כאשר בונים מדורה טקסית, אולם אל לנו לשכוח שבשל קדושת האש הייתה התכוונות לטקס מלא בכל מדורה קדומה, גם אם הייתה "סתם" מדורת בישול.
טקס הינו שילוב של פעולות פיזיות והתכוונות רוחנית. באין איזון בין השניים, לא תעזורנה המחרוזות והנוצות… באחת ההזדמנויות בהן בניתי עם אנשים אש טקסית, אספו המשתתפים עצים בהתכוונות רבה ובנו בית אש מושלם ומדויק בצורת טיפי, שבתחתיתו מקום לערימת מחטים לצורך ההצתה. לבסוף הועברה פנימה להבה שננשפה מגחל, אולם האש לא נדלקה… חסרו בה עצים בגודל הביניים, שבין המחטים לבולי העץ. לרוע המזל, ענפונים בגודל זה הרבה פחות אטרקטיביים לאיסוף כשרוצים להיות "רוחניים"… עבורי היה זה שעור מדהים על הצורך לשלב בין כל הרמות כדי שהאש תידלק. לא מספיקה התכוונות רוחנית אם אין עבודת הכנה פיזית, בכל הרמות, שתאפשר לאש להפוך ללהבה גבוהה ויציבה. הנצה בתוכי התובנה שהמדורה מסמלת את כוח הרצון המשולב בתכנון, התמדה ודחף פנימי – הדרושים כדי להוציא פרויקטים מהכוח אל הפועל.
מבחינתי – מדורה היא האנלוגיה הטובה ביותר לתכנון ובניית פרויקט: אם לא תאסוף עצים בכל הגדלים ותסדרם כראוי בערימות לצד המדורה, אתה עלול להיקלע לקשיי "תזרים מזומנים": כשפתאום תזדקק לענף בגודל מסוים מאוד כדי להזין את האש. אם מדובר בקיץ ישראלי אולי אנו יכולים להתעלם מהצורך לעבוד מסודר, אבל אם העצים רטובים או קפואים, רק דיוק בתכנון עד לשלב בו נצית את האש יאפשר לפרויקט שלנו לצמוח כראוי. הרי ברור לכולם שלא נדליק גפרור ואז נלך לחפש עצים!? לצערי לא תמיד זה כה ברור…
אני רואה איך בעידן בו עיקר המאמץ הנדרש כדי להצליח בחיים מתבצע בקצות האצבעות המקלידות על מחשב או מסך טלפון, מתקשה הדור הצעיר לבנות ולהזין את אישו כדי להביא דברים לסיומם. מאז אני מוצא את עצמי אומר בהזדמנויות רבות:"אל תחפש את העין השלישית לפני שמצאת את הגרב השנייה!"
פרנק ואני בוחרים להדליק את המדורה שלנו במקדח יד שפועל בדיוק כמו מקדח קשת אבל ללא הצורך ביצירת מיתר. החיכוך מתבצע על ידי הפעלת לחץ כלפי מטה תוך סיבוב המקדח במהירות בין הידיים.
מדורת הטיפי שלנו כבר מוכנה כראוי, בתחתיתה עריסה רכה ומזמינה לתינוק הגחל שלנו. אנחנו קודחים בתורות. יוצרים גחל אחר גחל, נושפים אותם ללהבה בתוך הסיבים היבשים שהצלחנו לגרד מקליפות פנימיות של עצים, מניחים אותם במדורה והיא לא נדלקת… החיכוך מכסה את כפות ידינו שלפוחיות ההופכות במהרה לדם. אנחנו מתחילים להבין שאם לא נצליח להדליק את האש בפעם הבאה – נשאר בלי אש, ללא אוכל, קפואים במערת השלג שבנינו.
ואז מגיעה התובנה:הקור מסביב כה גדול, עד שללהבה הקטנה שלנו אין מספיק אנרגיה אפילו כדי לחמם ולהצית את מחטי האורנים היבשים, האמורים לקלוט את הגחל. אנו חייבים להצליח לשמר את החום מספיק זמן בתוך המחטים, לפני שיעלה למעלה אל האוויר הקפוא!
עם הבנה זו יצאנו אל השלג וניצלנו את האור האחרון לאסוף קליפות של עץ השדר (המוכר לקורא הישראלי בתרגומו המוטעה כליבנה), ובנינו לטיפי שלנו קירות אמיתיים – ממש כמו אוהל קטן. עכשיו יזכה התינוק שייוולד לנו לבית חם ואמיתי, ואם נחשוב על זה – הרי לא היינו מניחים תינוק בעריסה באוהל המורכב ממוטות בלבד בטמפרטורה של מינוס 15מעלות?
ניסיון אחרון ואנחנו מצליחים להדליק את המדורה. עוד שיעור נלמד.
חיזוי העתיד הינה אחת מהמשימות שכל אדם בר-דעת ינסה להימנע ממנה כמיטב יכולתו. זאת מהסיבה הפשוטה שבכל רגע נתון נמצאים בכפיפה אחת הרבה 'עתידים אפשריים'. למרות שאחד מהם הינו העתיד הסביר, קשה מאד להתחייב על כך שיהפוך להווה. אפילו העתיד הסביר הופך להווה-בלתי-ניתן-לשינוי רק בהווה.
במציאות האנושית כיום אנו נמצאים בצומת דרכים קריטית. הגענו לשלב באבולוציה האנושית בו שני כוחות שתמיד התקיימו ביקום סביבנו ובתוכנו, פועלים בשיא העוצמה בניסיון לקבוע "מי ינצח בסיבוב זה של הבריאה".
האחד הינו הכוח המכווֵץ, החומרי, שברמת האש יופיע כאש שהיא אנרגיה בלבד, ללא נשמה או רצון עצמי, ולכן אש זו יכולה להמשיך ולחסל את העולם כולו עד תום מקורותיה במעמקי האדמה.
השני הינו הכוח הרוחני, המרחיב והשואף אל האור. כוח שברמת האש הינו אהבה, חיבור, ונשמה.
לפנינו שני 'עתידים אפשריים' ההופכים מול עינינו לסבירים: הפיכת האדמה למקום שאינו תומך בחיי אדם, או עתיד של התפכחות המין האנושי, וניסיון לחיים ביחד עם שאר המינים החולקים עמנו את הפלנטה.
באיזה נבחר? וכמה אש נהיה מוכנים להשקיע בדרך שבחרנו כדי להפכה למציאות?
בסיפור אינדיאני קדום מופיעים שני זאבים, שחור ולבן, הנאבקים זה בזה ומנסים לחסל זה את זה. "מי מנצח?" שואל הילד את אביו, "זה שאתה מאכיל." עונה האב.
תרגיל:
אש מקודשת מול סתם אש –
מצאו מקום פתוח היכול להכיל שתי מדורות.
בנקודה אחת בנו סתם מדורה – נכונה טכנית אבל ללא שום מחשבה והתכוונות מיוחדת – מוכנה להצתה
את המדורה השנייה תבנו בכוונה מלאה – ברכו והודו על כל זרד ומקל שאתם אוספים, הניחו אותם בצורה שמרגישה לכם טכסית, השאירו פתח להצתה בכוון אותו אתם רוצים להזמין אל המדורה שלכם…הכי חשוב – קחו את הזמן לעשות זאת כראוי!
הדליקו את שתי המדורות , שבו והסתכלו על שתיהן, גם עם לבכם, והרגישו האם יש הבדל…
אל תכבו אותן במים! תנו לכל הגחלים להיאסף ולהיגמר ואם יש צורך – כסו באדמה.
Comments