פחד חיים

אנחנו יושבים במים, מרחק של כלום מהגשר ומהדרך העוברת עליו. אחד המקומות היחידים ברמת הגולן שאינו מלא אנשים בחום אוגוסט. שיירות של ג'יפים ממוזגים עוברות בדרך, מתמודדות בחדווה עם "קטע העבירות" האחרון ונעצרות ליד הגשר להתרעננות. למרות החום הנורא, רק חלק מהאנשים טובלים בבריכה מתחת לגשר, במקרה הטוב. כמעט ואין מעיז להמשיך עוד כמה עשרות מטרים בודדים במורד הנחל, ללכת דרך המפלונים ולגלות את הבריכות המדהימות בהן אנו יושבים. איך זה יכול להיות?!

אני חוזר בזמן. לפני כמה שנים, אני בנגב עם קבוצת נוער. יש לנו בעיה – המאבטח שלנו סובל מאגרופוביה חמורה. הוא מסרב לשבת על האדמה כי היא מלוכלכת, הוא לא אוכל כי האוכל מלא אבק, הוא לא מסוגל לישון בשכיבה על האדמה ולבסוף הוא מצליח לחטוף תנומה בישיבה בג'יפ הסגור. אבל גרוע מכל – הוא לא שתה מאתמול… ברור שלא נוכל להרשות לעצמנו לקחת עליו אחריות, תוך שעות נצטרך לפנות אותו. אני מדבר עימו והוא מספר שמעולם, בכל ימי חייו, לא ירד ממדרכה או מכביש סלול! עירוני מוחלט מבאר שבע, גם כן עיר…

פתאום מתגבשת במוחי תובנה: למעשה, חיים כיום בעולם כמה מיליארדי אנשים שחווית המציאות שלהם דומה לשלו! מעולם לא יצאו מעיר, לא ראו שדה, לא התלכלכו בבוץ – כמו בני כיתתו של הבן שלי, בני השמונה, שניסיתי ללמד "הסוואת בוץ". להפתעתי הרבה, בניגוד לכל מה שידעתי על ילדים שאוהבים להשתולל ולהתלכלך – מתוך כיתה שלמה הסכימו רק שלושה ילדים להסתוות בעוד האחרים לא היו מוכנים לעשות אפילו את מה שנראה כחלומו של ילד – למרוח לחבריהם בוץ על הפנים… כנראה שמעולם לא חוו חושך מוחלט של לילה אמיתי ללא תאורת רחוב או הילות אור של ישובים, אף פעם לא ראו את שביל החלב.

זו הסיבה שאנשים המספקים את צרכי החיים שלהם במנותק מהדבר האמיתי לא מסוגלים להבין את הקשר בין החומר שהם צורכים לבין העולם; את השפעת הלקיחה על המקום ממנו נלקחה… הם חולפים דרך העולם בכלי הרכב שהמציאו, לפעמים עד צידו השני, רק כדי להגיע בתום הנסיעה לחדרים, ארוחות, מחנות, שאינם שונים מאלו שעזבו.

'מתגנב לזאב' אמר, "האדם הלבן חי בעולם כאמודאי – מחובר לחייו דרך צינור האוויר אליו דוחסת הסירה שמעליו את צרכיו. אם ייחתך הצינור ימות – שכן לא למד להיות דג…"

כשאמר זאת, התכוון לכל פרט מייצור תעשייתי שהאדם מביא עמו ביציאתו אל הטבע. מבחינתו לא היה שום הבדל בין חדר במלון, בית נגרר בצורת קרוון או תרמיל גב קטן ובו ערכת "טיול קל" – פאר חיסכון המשקל והמזעור התעשייתי. הוא הבין שהניתוק מהחיים האמיתיים יהיה דומה.

'מתגנב לזאב' היה פיוריסט (טהרן). מבחינתו אם יצאת לטבע עם סכין – יצאת לפיקניק… לגביו, לא הייתה שום סיבה סבירה שאדם יזדקק לכל דבר שהוא שאינו יכול לייצר מיד במקום בו הוא נמצא, וכמובן להשאירו אחריו כשימשיך הלאה, ללא צורך בסחיבת משקל רב. הוא נע בעולם, לובש חולצת עורות איילים שעיבד בעצמו, נועל מוקסינים. מעבר לכך היה מסתדר תוך תנועה – צד ומלקט לפי צרכיו.

כששאל אותו טום, תלמידו, בעיצומו של החורף המזרחי (°20-) " סבא, איך אתה לא קופא?" ענה, "נכד, אני לא מפחד מהקור כי הוא אמיתי!"

האם אנו עוסקים בסתם עוד קיצוני קנאי? ולמה לא להסתובב עם סכין – הכלי החשוב ביותר אותו אנו יכולים לקחת עמנו ביציאתנו ל"חיים של אמת" בעולם?

כדי לענות על שאלה זו, אולי נוכל להתחיל בבחינת פריט פחות חשיבות מסכין – גפרור…

כשאנו רוצים להדליק אש אנחנו מוציאים גפרור מהקופסה, מחככים אותו בצידה והרי לנו להבה. 'מתגנב לזאב' היה משתמש אף הוא בטכניקות שדרשו מיומנות בחיכוך מקלות מסוגים שונים. המשותף לכולן היא הקלות המדהימה בה אתה מצית האש.

אם אשאל מה ההבדל בין הטכניקות, התשובה הראשונה תהיה "הגופרית" – אותו חומר לא ברור המרוח על הגפרור ועל הקופסה. אולם התשובה האמיתית לשאלה תיקח אותנו עמוק ורחוק הרבה יותר. אז הנה – זו הזדמנות – הפסיקו לקרוא ברגע זה, צאו לאוורר את הראש וחיזרו עם התשובה…………………..

קדימה ……………………………………. באמת!

ובכן, התשובה המנצחת היא: "כל בתי החרושת בעולם"! בכדי ליצר גפרור אחד אנחנו מפעילים את כל מערך היצור של החברה התעשייתית! איך זה יכול להיות?!

הגפרור מיוצר בבית חרושת המשתמש במכונות אותן ייצרו במכונות אחרות, שאותן יצקו בבתי יציקה; לצורך כך כרו עפרות ברזל; שאבו דלק; הובילו מכונות וחומרים ממקום למקום; בנו כלי רכב; הפיקו חשמל; השתמשו במחשבים; ייצרו פלסטיק; בנו מבנים; מכירה; הובלה; חנויות; מוכרים וקונים המגיעים אליהן ממרחק ברכב… אפשר להמשיך ולפרט לנצח, ולהבין שאין כמעט שום חלק ממערך היצור העולמי שאינו שותף לפעולה.

למעשה, ההשוואה בין סכין פלדה וסכין צור תהיה דומה. כך גם בין מכונית להליכה ברגל. ההבדל בין הפרטים יהיה כמותי לא איכותי/עקרוני.

אין צורך להיכנס בשלב זה של הדיון לוויכוח על "מידת ההשפעה הסביבתית של כל מערך היצור שלנו, על יכולת המשך הקיום שלנו כמין בכוכב ארץ". אני נוטה להניח שהקורא מבין שאנו בבעיה חמורה – שאם לא כן כנראה שלא היה מגיע לקריאת שורות אלו.

השאלות שכן חשוב לשאול הן: איך יוצאים מהברוך? האם אפשר לצאת ממנו בלי לחזור אל תקופת האבן? ועוד שאלות רבות הקשורות בעתיד.

אני חושב שכדי להבין את העתיד עלינו לנסות להבין איך הגענו למצב בו אנו נמצאים. היכן ומדוע החל השינוי הערכי שלקח לקט-ציד המתמזג עם סביבתו, והפכו לחקלאי המתאים את סביבתו לצרכיו? באיזה שלב הפכנו מילדי האדמה החיים בעולם של שפע מוחלט – לעבדי האדמה, הנלחמים בה כמו באדון אכזר ובלתי צפוי, כדי להמשיך ולהאכיל כמויות גדלות והולכות של ילדים הדרושים ככוח עבודה ליצור עוד מזון, ליצור עוד ילדים…? האם מדובר רק בשינוי ערכי או ממש באבולוציה?!

גזעים של יצורים "קדם אנושיים" חיו על פני האדמה במשך תקופה ארוכה למדי, הנעה בין 4 מיליון שנים ל-2.4 מיליון שנים ועד 100.000 שנים – תלוי בחוקר המתבונן. המשותף לכל הגזעים הללו הייתה היכולת לספק את צרכיהם לא רק ע"י שימוש באינסטינקטים ושרירים כשאר החיות, אלא בעזרת כלי משוכלל להפליא שניתן להם/ התפתח אצלם (תלוי אם אנו מאמינים באבולוציה ככלי בורא מינים…) מסיבה לא לגמרי ברורה – המוח החושב. ההומו הביליס, "האדם המיומן", ידע לייצר כלי צור ומן הסתם כלי עץ, חבלים אולי אפילו בגדים ושאר דברים שימושיים (אמנם פרט לכלי הצור לא נמצאו פריטים אורגניים היות והתפרקו, אולם אין זה אומר שלא יוצרו – הרי אפילו שימפנזים נושאים עמם כמה סוגי מקלות בהלכם לצוד טרמיטים).

משך מיליוני שנים המשיכו היצורים האנושיים להשתמש באותן טכניקות ששימשו למטרה מסוימת, משכללים אותן ומתאימים אותן מקומית לחומרים המצויים ולצרכיהם, עד שהגיעו לשיא האיכות הדרוש והאפשרי באותה הטכנולוגיה.

אנו, הבאים מהחברה הטכנולוגית האמיתית, מקבלים כאקסיומה את ה"קידמה" כדבר החייב להתקיים, שבלעדיו נידרדר חזרה "אל המערות". לכן עלינו לחשוב ולמצוא דרכים איך לעשות "יותר טוב" מחר את מה שעשינו אתמול (זאת למרות שאפילו אנשי המחשבים הבינו ש"אם זה עובד אל תיגע בזה"). אך האם אין זה בסך הכול מסר מהמערכת התעשייתית הכלכלית החרדה שתחדל להתקיים אם נפסיק לרצות לקנות כל שנה מכונית משוכללת יותר…?

האם בכלל אנו באמת עושים "יותר טוב"? כשהגיעו הלבנים בשנת 1492 לאמריקה בפעם ה…שלישית, הם פגשו שם תרבות שחיה בתקופת האבן. אולם כפי שאמרנו, בידי תרבות זו היו הטכנולוגיות המושלמות ביותר למטרתן. חשוב להבין שתרבויות אלו היו פרגמאטיות להפליא – מה שלא עבד הכי טוב, פיזי או רוחני, ננטש מיד. שימור אנרגיה היה הערך העליון.

אחד הכלים המעניינים שפגשו הלבנים היו סירות, הקאנו האינדיאני והקיאק האסקימוסי. סירות אלו היו עשויות מסגרת עץ קלה שעליה מתוחה קליפת עץ השדר הלבן (בתרגומים הספרותיים של ספרות רוסיה קוראים לו בטעות לבנה) או עור חיה, המשומן בטכניקה מיוחדת.

סירות אלו היו הכלים הקלים והמהירים ביותר שפגשו המתיישבים החדשים. הן היו מסוגלות להעביר 10 אנשים וציוד בנהרות שוצפים, וניתנות לסחיבה על הגב ללא בעיה עת הפכו המפלים לגדולים מדי. לא מפתיע, אם כן, שברגע שזיהו הלבנים את עדיפותן של סירות אלו על דוגיות העץ הכבדות שלהם, החלו להעתיק ולייצר את הדגמים האינדיאנים, למעשה עד עצם היום הזה.

האם באמת הכלים היום "יותר טובים"? אני חושב על מכונית פולקסווגן גולף משנות ה-80 שהייתה מסיעה

משפחה בצריכת דלק של 1/16ולפעמים 1/20… כיום , לאחר כל השכלולים, היא כבדה פי שניים ובקושי מצליחה לעשות 1/15. בשביל 1/20 אנחנו צריכים מכונית היברידית…

מה גרם לאותם לקטים-ציידים להסתפק בטכניקות אליהן הגיעו בעוד אנו חיים בחוסר מנוחה מתמיד, בצורך אינטלקטואלי "לשפר", "להתקדם", "לפתח", לנצח לא מסופקים מה"כאן ועכשיו", כל הזמן משכללים את ה"שם ואחר כך"…?

העדויות הארכאולוגיות האחרונות מאתר בשם גובקלי טפה בטורקיה מראות שבניגוד לאמונה קודמת, שהניחה שרק חברות חקלאיות יצרו דתות – הרי שלפני פרוץ המהפכה החקלאית הגיע שינוי תפיסתי שיצר דת מתוחכמת עד כדי יצור מקדשי ענק… כבר לפני 13000 שנה! כלומר , במילים אחרות, המהפכה לא הייתה מגיעה ללא שינוי בתפיסת העולם! מה זה אומר לנו?

היות ואת העולם אנו תופסים במוחנו, אולי כדאי שננסה לבחון את תהליך השינוי התפיסתי ביחס לשינוי גודלו ומבנהו של הכלי. כמובן שנאלץ לעשות זאת דרך התבוננות בגולגולות מאובנות שנמצאו, היות ומוחות מאובנים יש רק באקדמיה…

בחינת מחקרים שנעשו לגבי שינוי גודלו של המוח לאורך השנים מעלה כמה עובדות מעניינות:

כבר עם מוח בגודל של 380-530 סמ"ק, לפני 4.4 מליון שנים, יכול היה האוסטרלופיתקוס ליצר כלים. למעשה, כיום הצליחו מדענים ללמד את השימפנזה הננסי לסתת צור, ליצר שבבים, ולהשתמש בהם לחיתוך יריעת עור החוסמת את דרכו למזון.

מינים שונים של הומו ארקטוס, בעלי מוח בגודל שבין 900 – 1200 סמ"ק, שחיו במקביל למיני אדם נוספים, יצרו כלים מרשימים.

האדם הניאנדרטאלי, שגודל מוחו הממוצע היה גדול במקצת מהומו ספיינס (1200-1900 מול 1200- 1800), יצר כלים בטכנולוגיות לא פחות משוכללות. ה'הוביטים', מין אנושי גמדי שחי באינדונזיה עד לפני כמה עשרות אלפי שנים, היו בעלי מוח קטן כשל ההומו הביליס (האדם המיומן) שקדם להם במיליון שנה, אבל ייצרו כלים משוכללים כשאר קרובי המשפחה ה"מתקדמים בהרבה".

אם כך, הגודל לא קובע. אז מה כן?

יהיו שיטענו שהתפתחות שפה. שפה אפשרה עבודה קבוצתית מורכבת בעת הצייד. אולם, לפי הבנתי, כדי לשרוד לאורך הדורות, היה גם על הניאנדרטאליים לפתח תקשורת מספיקה, אפילו אם לא הייתה שפה מדוברת כשלנו.

בואו נסתכל על נתונים שנאספו לגבי מבנה המוח. אם נבחן גולגולות מאובנות שנמצאו, נגלה שהשינוי שאפיין את הומו ספיינס היה גולגולת בעלת אונות מצח מפותחות, בעוד שבמינים קודמים/אחרים היה המצח שטוח יחסית ורוב נפח המוח התקיים באחורי המוח. הדוגמה המוכרת לנו היא הפרצוף הניאנדרטאלי הטיפוסי שאם גם נראה קצת אחרת מ"דימוי הגורילה" של העבר לאור הדמיות מודרניות, עדיין שונה בעליל מראש מוכר… ושוב – כזכור, בעל אותו נפח מוח כשלנו, למרות המראה השונה.

האם יש הבדל בין תפקודיי המוח הקדמי והאחורי? קיימות מספר דרכים מדעיות או פסאודו-מדעיות לחלק את המוח לפי אזורים. אחת מהן היא קדמת המוח, אחורי המוח והאונות הרקתיות, אחרת היא "מוח ימין ומוח שמאל". בלי לטבוע במעמקי חקר המוח, נבחר כרגע בחלוקה הקדמית/אחורית. בימין/ שמאל עסקנו בפרק אחר.

חלקו הקדמי של המוח עוסק בחשיבה רציונאלית ובכישורי שפה. חלקו האחורי עוסק בפעילויות מופשטות יותר שיוגדרו כאן כ"עולם החלום". בפרק העוסק בחושים הבנו שכנראה שאנו בוראים את המציאות שלנו בעצמנו באופן שאנחנו תופסים אותה., אם כך, בואו ננוע לסיפור הבריאה…

מתי, היו היה – תמיד, כאן, אז… היצור האנושי נע בעולם, ומחובר אליו דרך עולם החלום שבתוכו.

האינדיאנים ראו את החיים בכל דבר קיים, וחיו בחוויית ה"כוליות". האבוריג'נים חוו את עצמם כבוראי העולם. עולמם היה מורכב מרשת שבילים טבועים בשירים. ברשות כל משפחה היה "קטע שיר" (SONG LINE) שהיה חלק משיר העולם הראשוני, באמצעותו שרו האבות הקדומים – יצורים/ אנשים בעלי סגולות כוח של חיות – את העולם אל המציאות: הם נעו וכל מה ששרו נברא. כל אבוריג'יני המשיך לשיר את שירו ביודעו שזו אחריותו לתחזוקת המצב שנתפס כ"בריאה מתחדשת" – בריאת העולם כאן ועכשיו.

ה'ממה', אנשי הרפואה של שבט הקוגי מקולומביה, מאמינים שהעולם נברא ע"י סיפורים יוצרי חלומות ומתוך החלום נוצרת המציאות. ע"י חיזוק כוח ההדמיה שלהם והתחברות אל מצב החלום הם יכולים להשפיע על יצירת המציאות אותה הם בוחרים. לצורך כך היו מגדלים ילדים שנבחרו במערה מבודדת במשך 9 שנים. המטפלים של הילד היו מתארים לו את העולם בחוץ ואת עולמות הרוח בסיפורים, וכך התחזקו כוחות הדמיון שלו עד לרמה של בריאת מציאות, שהייתה זהה ברוח ובעולם החיצון.

צילום: חדוה שפרעם

יצירת מציאות מודעת היא מצב קיום מורכב. כדי להיות בורא חייב אדם להיות מחובר לציר הזרימה האנכי שלו – באמצעות החיבור מעלה, אל מרכז היקום ואל הרוח הגדולה, הוא מקבל השראה והנחיות, ומלמטה, מאמא אדמה – שואב את אנרגית החיים, על מנת לממש במציאות את החלומות, התמונות, שקיבל מלמעלה.

אחינו העצים עושים פעולת בריאה זאת רק ברמה הפיזית – הם מחברים את החומר שמלמטה עם אנרגית השמש שמלמעלה ויוצרים את החוליה הראשונה בשרשרת החיים. אנו, לעומתם, היחידים בכל שרשרת הבריאה (להוציא דולפינים ולווייתנים, עליהם אנו יודעים כה מעט והרוב הוא טעמם בצלחת), המסוגלים להיות שותפים פעילים ומודעים לנס של הפיכת רעיונות מופשטים מרוח לחומר.

למעשה, אנו מוצאים שרידים מתועדים לשיתוף האדם בבריאה אפילו במיתוס הבריאה היהודי/אשורי בתנ"ך: האלוהים מוליכים את החיות לפני האדם ומאפשרים לו להשתמש במילה – בכוחו לברוא באמצעות השפה, "מה שם יקרא להן", ובעצם קביעת השם מגדיר האדם את מהות היצור.

כמובן שכל המתואר לעיל לא התקיים בתוך המוח החושב אלא במוח החולם! כל זמן שהאנשים שהסתובבו בעולם הופעלו על ידי מוח זה, הם בראו בו מציאות של חיבור, ממלאים את תפקידם החשוב כחלק מהכוחות המתחזקים אותו.

ואז, יש מאין, ואין דרך טובה יותר לתאר את הופעתו של הומו ספיינס, הופיע קוף חדש בשכונה. מוחו היה שונה – אונה קדמית מפותחת ודומיננטית. אונה קדמית זו החלה לגרום לו לנסות, להבין, ולנתח, להמשיג, ולהסביר את העולם סביבו. אם נחזור לסיפור הבריאה המוכר לנו – "ידע טוב ורע". לראשונה מצא עצמו האדם מתמודד עם מציאות דואלית –

מוחו החושב החל לייצר רעש רקע הולך וגדל: יפה/ לא יפה; חכם/ טיפש; יום/ לילה; אוהב/ שונא… וכן הלאה. הגישה שהחלה להתפתח הייתה "יש לי פתרון לכל בעיה".

כתוצאה מתהליכי החשיבה האינטנסיביים, הנמשכים יום ולילה ללא הפסקה, החל המוח של ההומו ספיינס לאבד את יכולת ההקשבה השקטה לעולם החלום. 'העצם החלולה' שהיה האדם לפני כן – שנתפס במסורת האינדיאנית ככלי עליו מנגן הבורא, ותפקיד האדם הוא לשמרו נקי – החלה להיסגר בקודקודה עד למצב בו הפסיק האדם לשמוע את קול הבורא!

התוצאות היו הרות אסון: האדם החליט שאין מי שינחה אותו בעולם, ובכלל "אין בעל בית". משם קצרה הייתה הדרך לתובנה שעליו לקבל החלטות ולנהל את העולם בעצמו. מוחו החושב, שזיהה את ההזדמנות להפוך לשליט הבלתי מעורער, אמר מיד "לא לדאוג, הרי בשביל זה אני כאן".

וכך, לאחר כמה אלפי שנים, החל האדם להשתכנע שכל הסיפור על הבריאה והבורא הוא קשקוש, והחליפם באלוהים חדש – אלוהי השכל, המדע.

כמובן שלמרות שחשב שהוא המנהל, נתקל האדם בעוד ועוד בעיות – חווית השפע נעלמה ובמקומה הופיע חווית ניכור ופחד. אבדו האמון והבהירות שביחסים עם האדמה, האמא שמרעיפה מטובה.

הידע, איך לספק את צרכיו, הפך לחוכמה קרה המנסה לשרוד תוך מאבק בעולם קר ומאיים, או כמו שאומרים "האדם הפך לפיקח היודע לצאת מבעיות שחכם לא היה נכנס אליהן…"

גם דרך ההתנהלות בעולם החדש הפכה ליהירה ואנוכית, ולראייה, המשפטים הקיומיים אותם אומר אדם לעצמו, אותם משפטים המעצבים היום את חיינו הם, " לעולם אין לי מספיק"; "אם הצלחתי להשיג משהו, כדאי שאשיג ממנו הרבה כי אין לדעת מתי אמצא עוד"; "אם יש לי משהו כדאי שאגן עליו בכל מחיר".

מתוך אמונה במשפטים אלו החל האדם להשתמש לא רק במשאבים שנועדו לצריכה עצמית, אלא גם בכל המשאבים הדרושים לכל שאר היצורים החיים סביבו, היות ואלו היוו לא רק תחרות ישירה, אלא גם תחרות משנית עם חיות הבית שלו וגידוליו המבויתים. כמובן שככל שהתרחק האדם מהאדמה פחתה יכולתו לקבל מממנה, וכך הפכה כל פעולה למאבק לחיים ולמוות – אלימות ופחד.

צילום: חדוה שפרעם

האדם השלים את התהליך, והפך מ'עצם חלולה' ל'פירמידה מעופפת' – מרחף בבסיסו מעל האדמה, מנותק ממנה, שוכן בבדידות מזהירה בקודקוד הפירמידה המחודד, מניח שאם אינו בקשר עם "אף אחד שם למעלה" כנראה שהוא הבוס של העולם, הוא המנהל את העניינים וחורץ גורלם של מינים שלמים לשבט או לחסד… כלום אין זו התממשות חששם של המלאכים שאם, יאכל האדם מעץ הדעת "יהיה כאחד מאיתנו"? האם אין הכוונה לידיעה, אך בלי הלב המחובר של מלאך…?

האם הסיפור חייב להסתיים כך? אולי לא. לקטים-ציידים מודרניים בני מיננו הצליחו כאמור לשמר את החיבור למרות מוחם המפותח והחושב. נראה שהם ידעו לחשוב ולפתור בעיות, אבל ידעו גם לשים את המוח במקומו ולא להמשיך מעבר לנקודת האל-חזור של ניתוק מהבורא.

כמובן שיש בסיפור המטפורי הרבה נקודות לא פתורות. שאלות רבות מתעוררות: למה זה קרה? האם כל התרבות האנושית המפוארת היא סתם טעות? האם ניתן לחזור אחורה בצורת החשיבה ולחוות את העולם כפי שחווינו אותו כתינוקות, או בגלגולנו הקודם כלקטים-ציידים, וזאת, בלי לאבד את כל ההתפתחות המנטאלית?

דבר אחד ברור – עולם הפחד והאלימות אותו יצרנו נע כבר שנים בנתיב של "משוב מתכנס". איננו יכולים להילחם בכל הבריאה ולקוות שבסוף ננצח!

אני מאמין שאפשר להתחיל בפתיחת חלון הג'יפ, ואז, כשבפנים ממילא לא יותר קר מבחוץ, לעצור, לרדת אל המים, להתחיל ללכת בסבך, להישרט קצת, להתחלק פה ושם על סלעים רטובים ואלי אפילו ליפול ולקבל מכה… מכה אמיתית…

במהלך תהליך החיבור האישי שלי עניינו אותי המיומנויות הרוחניות המאפשרות חיבור ישיר לכוחות החיים של העולם. לא היה לי עניין במיומנויות הישרדות פיזיות, כפי שתפסתי אותן אז… כבר בקורס הראשון, כולו פיזי, שאלתי את מורי, טום, "האם עלי לעשות יותר מדיטציות כדי להתחבר לעולם, אולי 'בקתת הזעה' או 'חיפוש חזון'"?

תשובתו הייתה: "הדבר שיחבר אותך הכי טוב לעולם, יהיה לצאת לשבוע, בלי כלום, למצב חיים מלא…"

כששמעתי זאת לא האמנתי. חשבתי שהוא רק מנסה לגרום לי להרגיש טוב למרות שהייתי בקורס פיזי.

עברו שנים, וראיתי שכל מיומנות חיים נוספת שהטמעתי והפכתי לשלי, אפשרה לי לנתק עוד אחד מהסיבים בצינור האמודאים שלי… נשארו פחות ופחות צרכים אותם לא יכולתי לספק ביער בו הייתי. שמתי לב שהעולם הפסיק לאיים עלי – לאט לאט, לאחר תקופה של התבוננות ובחינה חשדנית שבמהלכה צפו בי כל כוחות היער בדממה, התחלתי לשמוע אותו מדבר… בסוף יום שלם של גששות בקור, ולמרות שהייתי בעיצומו של חורף, בלי אוכל, בלי שק שינה – לראשונה, לא חשתי שום רצון לחזור הביתה אל התה החם, התנור וארוחת הערב. חשתי שאם אעזוב את היער, אעזוב את הבית כדי לחזור אל המבנה אותו כיניתי ביתי. חבל הטבור ניתק. הפסקתי לפחד מהעולם – הוא אמיתי.

צילום: חדוה שפרעם

ולבסוף, כמו בסיפור טוב, רק כאב אמיתי הביא לכך שהצלחתי להבין את מהות השינוי שעברתי: יום אחד הלכתי לטייל ביער עם בסטיאן, חבר לדרך. בצד השביל נח גזע נפול, מכוסה חציו בעלים רקובים. כשנגשנו אליו ראינו שמדובר בעץ מסוג הידוע כמצוין לקשתות. נשאנו אותו עמנו בכבוד, חזרנו הביתה, ביקענו את העץ ובסטיאן ש"ראה אותו ראשון" זכה בחלק הלא רקוב שהיה מונח מעל הקרקע… הוא התכוון לזרוק את החצי השני לערימת עצי ההסקה כשעצרתי אותו באמרי שאני אקח אותו לעשות ממנו קשת.

"העץ רקוב לגמרי, בחיים לא תעשה ממנו קשת."

"מעץ טוב אני כבר יודע לעשות קשת, אנסה הפעם מעץ לא טוב." השבתי, ונסעתי הביתה.

כשנכנסתי הביתה עם העץ פגש אותי בני בן ה-11, שכבר בנה את הקשת הראשונה שלו.

"מה זה"?

"עץ לקשת."

"???…בחיים לא תצליח להוציא מהחתיכה הרקובה הזו קשת!"

"מעץ טוב הצלחתי, עכשיו אנסה מזה."

לקחתי את העץ לגינה. בחנתי אותו לראשונה בעיון רציני ותוך כדי כך דיברתי איתו…"אעשה ממך קשת." אמרתי.

"אין מצב" ענה העץ.

התיישבתי והתחלתי בתהליך של גירוד שכבות טבעות הגידול כדי להגיע לטבעת לא רקובה. זה היה תהליך איטי ומייגע שלקח שבועות. גירדתי את העץ שכבה אחר שכבה, בלי לפגוע בטבעת הבאה, שכן ברגע שנפגעה, לא תוכל להחזיק את מתח המיתר. כל פעם שחשבתי שהגעתי לשכבה בריאה גיליתי ריקבון שהכריח אותי לגרד עוד אחת. גירדתי והמשכתי לדבר עם העץ… לאט לאט הלכה ונעלמה התנגדותו להיות קשת. ואז, ביום שהצלחתי להגיע לשכבת טבעות שלמה שמעתי אותו אומר, "אני מסכים – אהיה לך לקשת!"

הקשת שנבנתה ממנו הייתה יצירת אומנות. מקל צר וארוך, מפותל ומעוקם סביב ריקבונות ו'עיניים' ענקיות ובלתי אפשריות לכאורה. הייתה זו קשת המכונה "קשת אופי". כמובן שמי שאין לו עין של בונה קשתות לא יכול היה להבחין בעובדה שלמרות הכול היא ממורכזת לחלוטין, או אפילו לחשוד בתפקידו של המקל העקום… כשמתחתי עליה לבסוף מיתר, הייתה זו הקשת הרכה והנעימה ביותר שמתחתי עד אז (ומאז!)

באותו היום הגיע אלי לביקור חבר, שהיה תלמיד בעבר, אך החיים ניתקוהו מהיער בשנים האחרונות.

"קשת מדהימה." אמר, ובלי לשאול לקח ומתח אותה. בקול חריקה מחליא, כשל רגל נשברת, נשברה הקשת!

רגליי חלשו ונפלתי. למזלי הייתה ספה מאחורי. ניסיתי להבין מה קרה. זה היה פשוט. הוא לא ידע את שפת העצים – שפה, שבשלב זה הייתה שפתי זמן ארוך כל כך עד שהנחתי שכולם מבינים אותה…

היזהרו עם קשתות העץ שלכם מאנשים שאינם דוברים את שפת העצים!