אינטואיציה

לחיות מהראש או מתוך חיבור…

הקול הפנימי, הנקרא בטעות "אינטואיציה"

אני זוכר את עצמי עומד ליד חלון של חנות כלי נגינה במנהטן, רק לפני כמה שעות הגעתי מהחוף המערבי. אני רואה גיטרה בס וחושב על חברי ארנון הבסיסט, הלומד בבוסטון, שלא ראיתי שנים.

"בס מגניב." אני שומע את קולו… אני מסתובב ורואה אותו עומד מאחורי. איך זה יכול להיות? האם זה סתם מקרה? האם יש מקריות או אולי יש משהו המחבר בין הדברים ומאפשר לנו לדעת ולעשות דברים, מעבר לכל מה שאנו רגילים לראות כאפשרי….?

בספרו הנפלא "חוש השלג של העלמה סמילה", שם הסופר הדני, פיטר הוג, את המשפט הבא בפי הגיבורה האינואיטית (אסקימוסית) מגרינלנד: "ככל שמאבד האדם את החיבור עם משהו, מרגיש הוא יותר צורך ללמוד עליו". אם אצטרך להסביר זאת, אומר – "ביולוג חוקר את מה שפילוסוף מתאר את מה שחווה מאסטר הטאו…"

מה היא, אם כן, אותה חוויה המאפשרת לימוד מתוך חיבור, ולא על ידי פירוק וניתוח כפי שהורגלנו לעשות? מה הקשר בינה לבין אופן החיים הקדום?

בפרקים קודמים הצלחנו להבין ש'משהו' אפשר ללקטים ציידים להיות מחוברים לסביבתם ברמה אותה רובנו לא מכירים היום. אותו 'משהו' אפשר להם 'לדעת' את העולם, במקום ללמוד עליו.

אותו 'משהו' נקרא על ידי האינדיאנים של צפון אמריקה 'הרוח שנעה בכל דבר'. כיום אנו מכירים אותו בשמות רבים: צ'י, קי, פראנה, כוח החיים של האדמה, או בקיצור – the force ממלחמת הכוכבים…

מדובר בשדה אנרגיה הנמצא בכל מקום בו נמצא חומר ביקום. כצפיפות החומר כך עצמת השדה. (למעשה, בהמשך אנסה לטעון שזה השדה בתוכו נברא החומר ולא ההיפך, אבל אם זה נשמע מוזר, בואו נחזור לעניינינו.)

כחלק מתפיסת העולם האנימיסטית, זיהו התרבויות הקדומות את השדה המצוי בחומר, ומתוך היכולת לתקשר עימו, זיהו כל אלמנט בסביבתם, חי או דומם, כנושא ניצוץ אלוהי. כמובן שהתייחסות זו הכתיבה את אופן התנהלותם בעולם, ובכך כבר נגענו בפרקים קודמים. אולם ההשפעה הבסיסית של חיבור זה הייתה משמעותית גם בחיי היום יום. היא אפשרה להם לדעת את סביבתם ולהצליח לתפקד בה בקלות מדהימה, אליה אנו נוטים להתייחס היום בזלזול כאל "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום". הרי לא ייתכן שאנשים חיו בעולם שאינו דורש מאבק מתמיד?! הרי ברור שהיו צריכים לעבוד קשה יותר מאיתנו כדי להשיג את מחייתם???!!? ומה עם תוחלת החיים והבריאות – בטח היו עלובות?!…. ובכן, התשובה לכל השאלות היא – לא! יצורים המתקשרים עם סביבתם נוטים למצוא את הדרך הנכונה ביותר לחיות ללא מאבקי כוח גוזלי אנרגיה, ללא תחרות בזבזנית, והכי מוזר – הם יודעים לעשות זאת מתוך חיבור אל מאגרי ידע אותם מתחיל המדע להסביר רק כעת.

אם נתבונן, נוכל לראות את התקשורת עובדת בכל מקום סביבנו – כל היצורים החיים מחוברים ביניהם ברשת בלתי נראית, שהינה למעשה האינטרנט האמיתי והחינמי של העולם… במחקרים העוסקים בתקשורת בין צמחים הצליחו חוקרים להוכיח שמערכת תקשורת מאפשרת לצמחים להתריע על מזיקים, להגיב לשינויים במזג האוויר, ולהעביר הודעות ברחבי היער. בחלק מהמקרים הם משתמשים במערכת ה"חיווט" של קורי הפטריות הסימביוטיות המחוברות לשורשי העצים. ההודעות הועברו במהירויות "כימיות" איטיות יחסית, דבר השולל לכאורה קיומה של מערכת תקשורת אנרגטית מהירה יותר. אולם רבים מהחוקרים שזיהו את מערכת הובלת האינפורמציה כמערכת עצבים, נותרו מוטרדים מהעובדה שלא מצאו את המוח… התגובות של היער נראו כתגובות תבוניות המבוססות על בחירות אותן צריך לעבד… אבל איפה המעבד?

אחד המחקרים הידועים הראשונים שנעשו בתחום האבולוציה המחשבתית היה מחקר שנבע מהתבוננות בקופי מקוק יפניים. החוקרים שמו לב שחלק מהקופים באי מסוים בדרום יפן היו שוטפים במים את שורשי הדיקון שהושלכו לעברם (דיקון – לפת יפנית). במשך הזמן עלה מספר הקופים ששטפו את הלפתות, עד שפתאום, ביום אחד, החלו כל הקופים לשטפן לפני האכילה. עד כאן הניסוי המוכר מוכיח שאבולוציה מחשבתית עוברת הלאה, גם אם אינה גנטית. אולם לגמרי במקרה שמו לב החוקרים שבדיוק באותו יום חל השינוי הזה גם אצל אוכלוסיית קופי מקוק שחיה בצידו השני של האי, מנותקת לחלוטין מהראשונה! האם מדובר בסתם מקרה, או שהידע הצבור בתת המודע הקולקטיבי של הקופים השפיע בצורה כל שהיא על קופים שמעולם לא פגשו?

החוקרים האוסטרליים שנתקלו בתופעה החליטו לבנות ניסוי שיבדוק האם קיים משהו כמו "מאגר ידע קולקטיבי", מעין "אינטרנט" המאפשר שליפה של ידע מכל נקודת חיבור. הם בחרו קבוצה של משתתפים באוסטרליה, והללו קיבלו תמונת מחזור של בית ספר שטושטשה בכוונה. מסביב לתמונה הופיעו תמונות פספורט (ברורות) של כל הנוכחים בתמונה. המשימה הייתה לנסות ולקשר בין כמה שיותר מהתמונות הקטנות לתמונה המטושטשת. הקבוצה הצליחה במשימה באחוזי הצלחה נמוכים. במקביל, קבוצה נוספת של משתתפים ביצעה את אותה משימה בעיירה קטנה בווילס. אחוזי ההצלחה היו דומים. חשוב לציין שאף אחת מהקבוצות לא ידעה על קיום הקבוצה השנייה.

בשלב הבא נתנו החוקרים "שיעורי עזר" למשתתפים מווילס – במשך שבוע הם עזרו להם לנסות לזכור כמה שיותר מ-150 הקווים האפשריים לצורך ההשוואה. לאחר שבוע נבחנו שוב שתי הקבוצות, ומה הייתה התוצאה? כמובן שהקבוצה שהתאמנה השתפרה, אולם התוצאה המשמחת הייתה שגם הקבוצה השנייה השתפרה כמעט באותה מידה, ללא כל אימון!

יותר ויותר תוצאות של ניסויים מוסברות כיום גם על ידי מדענים כתוצר של תקשורת "על מימדית" עם שדות ידע חיצוניים. אפילו בתחומים כמו פיזיקה גרעינית ראו החוקרים שחלקיק שפוצל לשני תתי חלקיקים עם ספין (מידה המתייחסת לכוון ותנע) הפוך/זהה, המשיך להגיב כחלקיק מאוחד: כשהופעל שדה מגנטי על חציו האחד בצורה שהפכה את הספין שלו, שינה מיד אחיו התאום את כיוונו בצורה זהה. זהו דבר מעניין כשלעצמו, אלא שבמקרה זה מעניינת יותר העובדה שבזמן השינוי החלקיקים היו במרחק של כמה מאות מטרים אחד מהשני, בשני צידיו של מאיץ חלקיקים.

גם חיות ובני אדם משתמשים בחיבור לשדה על בסיס קבוע. כשהגעתי יום אחד לכפר אינדיאני בסורינאם כדי לפגוש את השמאן המקומי, מצאתי את בקתתו ריקה. לאחר המתנה של שעה בצל הלח, התחלתי להסתובב במחנה וגיליתי שאני לא לבד. בצילה של סככת המטבח ישבו "סבא וסבתא", הורי החמולה, זקנים עיוורים כמעט לחלוטין בשל קטראקט. מתוך נימוס אינדיאני הם העדיפו לא לפנות אלי למרות שישבתי בביתם, אך לאחר שהצגתי את עצמי ושאלתי אותם אם הם יודעים במקרה היכן ליאו, הם ענו לי מיד בהולנדית משובשת, "ליאו ביקש להתנצל שהוא מאחר לפגישה אתך. הוא התכוון לחזור מהעיר באוטובוס של 12 שיגיע בעוד 10 דקות, אבל נאלץ להתעכב… הוא יחזור באוטובוס של שלוש." הודיתי להם ונתתי להם להאכיל אותי ולהוביל אותי לערסל האורחים כדי לחכות לליאו. הכל נשמע פשוט ונורמאלי חוץ מהפרט הקטן, שלא היה במקום כל טלפון או טלפון נייד, והעובדה שליאו אכן לא ירד מהאוטובוס שבאופן מפתיע הגיע כמה דקות לאחר מכן. הוא הגיע באוטובוס של שלוש בדיוק כפי שאמרו. איך יכלו לדעת?!

למחרת, יצאו ליאו ואחיו לצוד קונקוני – מין ארנב חזירי. באופן נורמאלי הייתי מצפה שיצאו למסע ארוך ואיטי המערב גששות ביער השניוני (יער הגודל לאחר כריתה) המקיף אותם, שכן סבך בלתי חדיר של עשבי "האט קצת" קורעים אותך לגזרים בשיניהם החדות, בכל קצב תנועה מהיר מהתגנבות, והופכים גששות ביער כזה לעינוי בלתי סביר במקרה הטוב. אולם במהרה התברר שהחיבור לרשת מאפשר טכניקה אחרת… הם נעמדו במעגל, שרו כמה שירים, ואז יצאו לדרך. לאחר כשעה נשמעו יריות ממרחק של כמה קילומטרים. לאחר שעה נוספת הם הגיעו בחזרה למחנה, נושאים שק ובו כמה קונקוני שצדו… כמובן שסקרנותי התעוררה, וכשתחקרתי אותם קיבלתי את התשובה הבאה: "כשעמדנו במעגל, שרנו את השיר של הקונקוני. ביקשנו ממנו שישלח לנו, אם טוב בעיניו, כמה מבניו היות ואנחנו צריכים לאכול. כשיצאנו לדרך ראינו בליבנו בדיוק את המקום אליו אנחנו צריכים ללכת, ושם פגשנו את החיות."

הדברים האלה הזכירו לי את אירוע "החתול הגדול":

בוקר אחד, גברת הולנדית זקנה יצאה מביתה הלבן והמטופח, בכפר קטן ליד אחד היערות היחידים שנותרו בפרובינציית לימבורח. והוציאה צלחת אוכל לחתול. לאחר מספר דקות הסתכלה החוצה, וראתה חתול אוכל את האוכל מהצלחת… חתול ענק, גדול בהרבה ממיצי שלה. כפי שהתברר, החתול הייתה פומה שחורה, ואת מזון החתולים אכלה כקינוח לאחר שאכלה את החתול… (די דומה להתנהגות הנמרים הישראלים. אני אישית לא ממש מבין את ההתנהגות המוזרה – למה לקלקל ארוחה טובה בקינוח "בונזו"!?)

לאחר שמקרים דומים תועדו בסביבה עוד מספר פעמים, נאלצו השלטונות להודות שהמדווחת הראשונה לא הייתה "סתם זקנה סנילית" כפי שניסו לטעון, ומדובר בפומה אשר כפי הנראה שוחררה על ידי אדם שגידלה כחיית מחמד. הם פנו לציידי חתולים מקצועיים – השזופים עם השפם מהסרטים – שבמשך כמה חודשים ניסו ללכוד את הפומה. לרוע המזל, יכולתם המתורגלת היטב בהצבת מארבים לא גובתה על ידי הגששים האפריקאים בהם היו תלויים ומורגלים ממסעות ציד האריות שלהם בסוואנות של אפריקה. היות והם עצמם לא ידעו להבדיל בין עקבה של כלב, פומה או לינקס (חתול גדול המצוי באופן טבעי באזור) הציבו את המארבים תמיד במקום האחרון בו נראתה החתולה….

אני לעומתם, הייתי ממש מוכן לחיפוש. באופן מקרי (האם יש כזה?) חזרתי שבוע לפני כן מארצות הברית, שם ביליתי עם חבר שבוע בהרים המושלגים של קולורדו ב….מעקב צמוד אחר אריה הרים. הוא נתן לנו ללכת במרחק אפסי ממנו (כפי שהרגשנו) ובמקרים מסוימים בהפרש זמן של דקות (כפי שאמרו העקבות), שיחק איתנו, מתבונן בנו מצידי הערוץ – דבר שיכולנו לוודא היות והיינו מגיעים לשם כמה דקות אחרי שהמשיך הלאה… שקט ונסתר כל הזמן, מביט, אורב, ובלתי נראה.

במצב חיבור זה לא לקח לי זמן רב להרגיש את האזור שבו הסתובבה החתולה. יחד עם חוליית הגששים אותה אימנתי כמה שנים לפני כן, היינו מסתובבים ביערות, נעים על שבילי החיה וחווים את תחושת החופש המחודש שחוותה, תחושה שלוותה בחשש, אי שקט, עצבנות ודיכאון – כולם דברים הניתנים לפענוח בעקבות. החוויה החזקה ביותר התרחשה בלילה אחד בו ישנו ביער, למעשה ניסינו לישון – כל הלילה הרגשנו כאילו מביטים בנו ובוחנים אותנו. בבוקר, כשהתעוררנו, לא הופתענו לגלות את עקבותיה של החתולה מסמנות סביבנו מעגלים, ואפילו נקודה בה רבצה לידנו וישנה עד הזריחה…

סוף הסיפור עצוב. החתולה לא נראתה עוד בלימבורח. העקבות האחרונות שראיתי נראו כשל חייה מובסת, רזה בקילוגרמים רבים משהייתה, פצועה ברגלה האחורית השמאלית. הן הובילו מעבר לגבול לכיוון הארדנים הבלגיים. בתמונה האחרונה שלה שראיתי בעיני רוחי היא רבצה ללא תנועה בתחתיתו של מוליך מים מתחת לכביש. אבל אני תמיד מקווה שטעיתי והיא הצליחה בכל זאת למצוא את דרכה אל החופש של ההרים המיוערים….

סוג זה של הקשבה לסביבה היה למעשה הדרך היחידה בה יכלו ציידים לקטים לחיות בחוויית גן עדן. הם הקשיבו לעולם והוא סיפר להם את כל מה שהיו צריכים לדעת. אם נזכר בפרקים קודמים, הרי הגירוש מגן העדן היה תוצר של התפתחות המוח המנתח שלנו, שהחל לדבר במקום להקשיב. היכן אם כן שוכן 'מרכז ההקשבה' שלנו? האם אנו יכולים להתחבר אליו מחדש?

רוב האנשים יגדירו אינטואיציה כתחושה או קול פנימי, האומרים לנו דברים שאיננו יודעים במודע. חשיבות רבה כאן לעניין ה'ידיעה במודע'. ניקח כדוגמה טובה את השימוש שאנו עושים ביכולתנו לקרוא שפת גוף כחלק מרכזי בתקשורת שלנו עם הזולת. כולנו קולטים מסרים המועברים על ידי שפת גוף. לטענת מומחים, עד 80% מהתקשורת עם העומד מולנו מתבצעת באמצעות שפת גוף. העובדה שאנו לא מודעים לכך אינה משנה את העובדה שאנו קולטים אינפורמציה מאד ברורה באמצעות עינינו, ומשתמשים בה כדי לקבל החלטות מעשיות לגבי העומד מולנו: האם הוא דובר אמת? האם הוא מעוניין? האם הוא דומיננטי? תוקפני? מאוהב? אמיתי? עד כאן השימוש האינטואיטיבי בשפת הגוף. אולם כיום אפשר ללמוד על שפת הגוף מספרים, למשל. אם נעשה כן, יהפוך השימוש בה למודע, שכן אותה אינפורמציה תנותח ע"י מוח שמאל במקום מוח ימין… מכאן, שאנשי עסקים המשתמשים באינטואיציה שלהם אינם בהכרח מחוברים לכוחות רוחניים, אלא פשוט פועלים על סמך האינפורמציה שהצטברה אצלם, גם אם אינם יכולים להסביר בדיוק את המהלכים שהובילו לקבלת החלטה נכונה. אפילו גששים מקצועיים מפתחים 'אינטואיציה מקצועית' המבוססת על ניסיון העבר, המאפשרת להם 'לדעת' היכן ימצא מושא העיקוב שלהם, אולם גם כאן מדובר בידע קיים, אם כי לא בהכרח זמין, למוח החושב.

לאחר שהגדרנו 'אינטואיציה', נגדיר את מה שנקרא לו 'הראייה הפנימית': בשונה מאינטואיציה בהגדרתה המופיעה כאן, הכוונה היא למרכז התקשורת דרכו אנו מקבלים אינפורמציה שלא הגיעה דרך החושים הפיזיים שלנו. למעשה מדובר במשדר/מקלט המצויים במוח ימין, ומשמשים לנו לצרכי תקשורת עם העולם שמעבר לפיזי. כדי שנוכל להשתמש בתחנת השידור הזו חייבים להתקיים שני דברים:

א. אנו חייבים להיות במצב מדיטטיבי – דמו מקלט רדיו קטן הקולט אינפורמציה כל הזמן ומצוי בסמוך למערכת הגברה של 1000W, המנגנת מוסיקת טראנס מחרישת אוזניים ללא הפסקה… יהיה קצת קשה לשים לב לתשדורות הנקלטות, למרות שהן שם כל הזמן. כזכור, מדיטציה היא כלי שתפקידו להשתיק את מח שמאל – לכבות את הרעש … כאן עלינו לעצור רגע ולעסוק בקונפליקט בין מוח ימין למוח שמאל. בודאי כבר לפני פרק זה שאלתם את עצמכם – "מה, אתה חושב שעלינו לזנוח את מוח שמאל לחלוטין? האם לדעתך עלינו להפסיק לחשוב?" העובדה היא שהעולם שאנו רואים סביבנו (וכנראה לא לגמרי מרוצים ממנו אם קראנו עד כה), הינו תוצר המוח החושב שלנו. כלומר, הצד של המוח שאינו מסוגל להרגיש ולכן יכול לקבל החלטות חסרות רגש או חיבור. מוח זה, הפועל היטב כמו מחשב, לא מסוגל לתפקד במרחב המופשט של אידאות ומוסר. האם הייתם מזינים למחשב את כל מה שאתם יודעים על אדם שפגשתם, ואז שואלים האם הוא האדם עמו עליכם לחלוק את חייכם? והרי אנשים רבים מקבלים החלטות מעין אלו בצורה "רציונאלית"… מצד שני, ברור שמוח ימין הרגשי לא ידע איך לבנות גשר ואפילו לא קשת. כדי לחיות בעולם אנו חייבים לשלב בין שניהם בצורה מאוזנת, אולם לאור מצב העניינים כרגע בו אנו פועלים כפי שחינכו אותנו – כמעט רק באמצעות מוח שמאל. עלינו למתוח את המטוטלת (או ליישר את החץ – כן, כך גם מיישרים חץ עקום) לצד השני – אל הצד הימני, ולהשאירה שם לזמן מספיק ארוך כדי שכשנעזוב היא תיעצר באמצע. הבעיה היא שמוח שמאל התרגל להיות שליט רודני יחיד, ולא מוותר בקלות על מעמדו. הוא עושה ככל יכולתו כדי לגרום לנו להמשיך לחשוב שהוא יכול לספק כל אינפורמציה שנבקש בכל פורמט שהוא. כשאנו מתחילים להקשיב למשדר המצוי במוח ימין, אומר לנו מוח שמאל, "אה בוס, זה סוג הדברים שאתה אוהב עכשיו, סבבה, אני יכול לתת לך בדיוק כאלו, ואפילו לדאוג שהם תמיד יגידו בדיוק את מה שאתה רוצה לשמוע… למה לך להתמודד עם אמיתות מטרידות ולא ברורות המגיעות מאחי הרגשי?!"

ב. אנו צריכים להיות מסוגלים לזהות האם האינפורמציה שקיבלנו היא אותנטית עבורנו ובאה מהמקור ממנו היינו רוצים לקבלה. מה הכוונה? רק לאחר אימונים רבים נגיע למצב בו אנו יכולים לכוון את המקלט לתדר מאד מדויק ולהישאר נעולים עליו. בשלב ראשון, בשל חוסר יכולתנו לשלוט בעומק המדיטציה שלנו, יהיה ניסיוננו לקלוט אינפורמציה דומה לניסיון להקשיב לרדיו בו חוגת ברירת התחנות מסתובבת כל הזמן. לפעמים היא נעצרת בתחנה מסוימת לזמן מה ולפעמים קולטת מילה מכל תחנה. איך נדע לאיזו תחנה אנו מאזינים? האם אנו שומעים את קול הבורא מדבר אלינו דרך הבריאה, או קולות של מתווכים למיניהם? העניינים מסתבכים עוד יותר מכיוון שמוח שמאל משדר אלינו גם הוא כדי להעביר אינפורמציה שהיה רוצה שנקבל. מה שהופך את המצב ללא נעים בהחלט היא העובדה שלא כל מי שמנסה לדבר איתנו רוצה בטובתנו. אחת האמרות היפות אותן מצטט מורי, תום, ממורו 'מתגנב לזאב' היא: "זה שמישהו מת לא הופך אותו לחכם גדול!" למה הכוונה? דמו לעצמכם הולך בטל היושב בבתי קפה ופרלמנטים, שהיה מציק לסביבתו בעצות לא נחוצות. יום אחד הוא מת, ובשל טוויסט בזמן/מרחב מצא דרך להישאר בסביבה ולהמשיך להטריד עוברים ושבים. להפתעתו גילה שהעובדה שהוא מדבר עמם ללא גוף גורמת לאחדים מהם להתייחס אליו בצורה מיסטית, לרשום את דבריו, להוציאם בצורת ספר ולנהל את החיים על פיהם! לצערי עלי לומר שרוב ספרי התקשור שקראתי עומדים בקטגוריה הזו, ובכל זאת, הצמא להתחברות אל 'המעבֵר' הינו כה גדול שכולם יקראו ויקשיבו. אפילו ל"ישויות מהמימד השביעי החיות עמוק מתחת להר שסטה, מחנכות את ילדיהם בחינוך דמוקרטי, ואוכלות אוכל טבעוני "(בחיי שקראתי גם על כאלו!). האם אנחנו רוצים באמת להקשיב לכל הקולות הללו?! איך נדע להבדיל בין החשוב לטפל, או יותר גרוע – בין מי שרוצה בטובתנו לבין אלו המנסים רק להסיט אותנו מהדרך? אחד מחוקי האצבע שלי הוא לבדוק האם האינפורמציה מתייחסת באופן ברור לדברים הקשורים בהתפתחותי ובחיי כרגע. אם כן – מדובר במישהו המנסה לעזור. אם מדובר בפילוסופיה גבוהה לגבי החיים, היקום, וכל השאר – מדובר במישהו המנסה לפתות את האגו שלי לנוע למחוזות לא מעשיים, בהם יוכל לשכון לעד בלי להיבחן במבחן המציאות והתוצאה… למזלנו, לא הושלכנו לעולם ללא הכלים המתאימים לצרכינו. כשם שיש לנו אף כדי להריח, בחדר התקשורת שלנו נמצא לצד המקלט מכשיר נוסף. נקרא לו "מאמת נתונים". לכל מסר הנקלט במשדר מדפיס המכשיר הזה מדבקה – נכון/לא נכון, אמת/שקר, רלוונטי לחיי/לא …כל שעלינו לעשות הוא לזהות את המדבקה ולפעול בהתאם. נשמע פשוט? כמובן שלא. מה היא המדבקה? איך היא נראית?

ובכן, הדרך הטובה ביותר לתאר אותה תהיה "תחושה אופיינית הנלווית לידיעת האמת": עקצוץ בעורף, לחץ בחזה (שאינו קשור באוטם שריר הלב), תחושת ידיעה, הכרת האופן בו מתקבלת התשובה – למשל, הדבר הראשון הקופץ לראש לאחר ששאלנו שאלה והתכווננו למציאת התשובה (זו מדבקה בעייתית, שכן מוח שמאל לומד לזייפה בנקל), או רגש חזק – (גם זה אלמנט לא מדויק תמיד, המסוגל לנבוע מהגוף הרגשי, עליו נדבר בהמשך). כל המדבקות הללו יופיעו בתחילה כמודפסות באפור בהיר על שקוף… קשות מאד לזיהוי. רק תרגול ממושך יאפשר לנו לזהותן בצורה ברורה יותר ויותר עם הזמן.

מה היא הדרך הטובה לתרגול? אם מדובר בשאלות ותשובות, עלינו למצוא שאלות לגבי דברים שמחוץ לטווח חושינו הפיזיים, אבל מספיק קרובים כדי שנוכל לבדוק את תשובת הקול הפנימי בטווח זמן בו עדיין נזכור את התחושה/מדבקה שהתלוותה לתשובה. אז נוכל להשוות בין אמיתות או אי אמיתות התשובה לאופי המדבקה. למשל, ניסיון להתחבר לידיעה של משהו הקורה באוסטרליה לא יהיה אפקטיבי במיוחד לצורך לימוד, אם אין לנו איש קשר הנמצא שם ליד טלפון. הרבה יותר פשוט יהיה להתחבר למה שקורה מעבר לעץ הקרוב, ואז ללכת מיד כדי לבדוק אם קיבלנו תמונה נכונה.

העולם הטבעי הינו מקום מצוין לתרגול מכמה סיבות – יש פחות הפרעות והסחות, יותר קל להיות בראייה רחבה, שהיא המצב המועדף לתרגולים הדורשים חיבור מדיטטיבי, ואיכות מעולה של תחנת הממסר שמהווים היער, המדבר או הים, בדרך אל הרוח שנעה בכל דבר. אולם אפשר לתרגל גם בעיר אם אין ברירה, זאת בהנחה שהמדיטציה שלנו חזקה מספיק.

חשוב מאד להבין שבניגוד למשתמע מהכתוב למעלה בנוגע לתקשורים, רוב התקשורת המתבצעת דרך הידיעה הפנימית לא תתרחש בצורה מילולית! כפי שאנו כבר יודעים, מילים המתארות מושגים הינן הכלי של מוח שמאל, ואנו עוסקים בתקשורת ימנית… אז מה תהיה השפה?

השפה שמוח ימין יכול להבין ויתקשר עמנו היא שפה של סמלים, דימויים, חזיונות, תחושות, רגשות וחלומות. הוא ישאב אותם מכל הסובב אותנו, דואג לכך שהסמלים שבחר יהיו ברורים במידה כזו שגם אם לא נבינם מייד, נדע שמדובר בסמל משמעותי, ונמשיך לחפש את ההסבר עד שנבין. זכרו שקל מאד להסתובב בעולם בגישה שכל דבר שאנחנו רואים אומר לנו משהו. הבעיה היא שאם אנחנו מסתובב בלי שאלה ממוקדת, גם אם נקבל תשובה מדויקת לחלוטין כמו 42, לא נדע להבינה כי השאלה הייתה: "מה המשמעות של החיים, היקום, וכל השאר" (מדריך הטרמפיסט לגלקסיה). כדי שנוכל להשתמש בעולם סביבנו כמרחב מציאת התשובות שלנו, עלינו לוודא שאנו מסתובבים עם שאלה אחת בכל זמן נתון ושהיא ממוקדת ככל האפשר!

ומה לגבי חלומות? רובם מהווים תהליך עיבוד של מה שלמדנו ביום שחלף לצרכי אחסון בזיכרון, חלקם טרדות ופחדים, ובודדים מהם בעלי משמעות. איך נדע? כשאנו מתעוררים מחלום בעל משמעות אנו נשארים עם הרגשה אחרת. אם נרדם שוב, הוא עשוי להימשך, גם למחרת… הידיעה הפנימית עובדת שעות נוספות כדי לנסות לגרום לנו לראות את מה שאנו עלולים להפסיד.

לאחר שלמדנו איך להקשיב, השלב הבא הוא ללמוד לשדר החוצה, כדי לשאול שאלות בצורה אפקטיבית. כמובן שכדי לעשות זאת לא נוכל להשתמש במילים אלא נצטרך לתרגם את השאלות לשפה של מוח ימין, שלגמרי במקרה היא גם שפת העולם, והבורא המדבר באמצעותו….

בטח ניסיתם זאת כשעצרתם טרמפים. אם כן, עליכם לבחון מחדש מה עשיתם, כדי להבין לאיזה מרחק אחורה בזמן שלחתם את בקשתם לטרמפ?

אני עומד בפינת הרחוב בו אני גר בחיפה. חזרתי מהצבא לרגילה ואני בדרך לסיני. אני מתכנן לטייל באזור מכרות הטורקיז בסרביט אל חאדם, בערך המקום הרחוק ביותר אליו אפשר להגיע בסיני, כ-1000 ק"מ מהבית. השעה 10 בבוקר והיום יום שלישי… סתם זמן באמצע החיים. אני עומד, מעלה את התמונות (כפי שלמדתי כבר אז באחד מהקורסים הרוחניים הבודדים שהועברו בארץ), שולח את הבקשה, משחרר את הרצון ומחכה. מכונית יורדת ממרכז הכרמל. אני לא מרים יד, עוד לא. זו לא המכונית שלי. מכונית נוספת ועוד אחת. בשלישית אני מרים את ידי. היא עוצרת ואני עולה.

"אפשר לרדת אתך למטה?" אני שואל.

"כן."

שתיקה קצרה.

"אתה מגיע במקרה לתל אביב?"

"כן."

אנחנו ממשיכים על כביש החוף לכיוון דרום.

"אתה במקרה ממשיך דרומה?"

"כן."

"עד אילת?" אני מפנטז ושואל.

"כן, אפילו הלאה."

"לאן?"

"א-טור."

אני המום, הכי קרוב שאפשר לחלום… מי יוצא דווקא בשעה כזו, ביום כזה למסע הזה? האם אני זימנתי אותו? אם כן, הרי שהוא יצא מהבית עוד לפני שעמדתי והתחלתי בהתכוונות שלי… למעשה, שלחתי את הבקשה אל העבר. או שאולי הבקשה סנכרנה אותי עם העתיד, דואגת שאגיע בזמן לנקודת המפגש?

וזה מביא אותנו לשאלה האחרונה – האם מותר לנו להתערב באופן זה בהתנהלות העניינים בעולם רק מפני שאנו יכולים?! האם אין מחיר אותו נשלם, או שישלמו אחרים עבורנו?