"כשאני הולך אני מברך את אמא אדמה בכל צעד." – 'מתגנב לזאב'.
"אל תדאג, אבא, אני הולכת בלחש, בלחש…" זו הייתה תשובתה של בתי בת השלוש לאזהרה שלי בעת שהלכה יחפה ביער, על קוצי הערמונים.
כולנו זוכרים את החוויה המדהימה בעת טיול, נוף פראי המתגלה לנו בכל פנייה חדשה, ובעיקר בכל פעם בה אנו עוצרים, מרימים את עינינו ומביטים סביב… אנו הולכים כמה דקות ופתאום רואים סלע מרשים, עוד כמה דקות ומגיעים לתחילתה של עלייה, מביטים למעלה – כנראה שיהיה קשה. עולים ושוב מביטים – איזה נוף נפלא. הבעיה היא, שלא ראינו את סביבתנו בכל אותו זמן שבין הפעמים הבודדות בהן הרשנו לעצמנו להרים את המבט מזווית 45 המעלות בו הוא היה מכוון לכיוון השביל.
כולנו זוכרים את החוויה המדהימה בעת טיול, נוף פראי המתגלה לנו בכל פנייה חדשה, ובעיקר בכל פעם בה אנו עוצרים, מרימים את עינינו ומביטים סביב… אנו הולכים כמה דקות ופתאום רואים סלע מרשים, עוד כמה דקות ומגיעים לתחילתה של עלייה, מביטים למעלה – כנראה שיהיה קשה. עולים ושוב מביטים – איזה נוף נפלא. הבעיה היא, שלא ראינו את סביבתנו בכל אותו זמן שבין הפעמים הבודדות בהן הרשנו לעצמנו להרים את המבט מזווית 45 המעלות בו הוא היה מכוון לכיוון השביל.
בנוסף, במצב הישרדות זה, כשאנו שולחים את רגלנו קדימה אנו נוחתים על העקב, שהוא הנקודה הקרובה ביותר לאדמה כשרגלנו האחורית נעולה בברך (מצב שהינו תגובה לפחד מנפילה). העקב הינו עצם עם מעט עור המכסה אותה… בטח לא אזור המיועד לבלום זעזועי נחיתה. כל מכה אותה הוא סופג מועברת ללא בלימה לאורך עמוד השדרה אל הראש…
ברור שאנשים לא הצליחו לנוע מהר מספיק במצב זה, ולכן החלו לפנות דרכים ולרצפן. כך הצליחו להגדיל את מהירות ההליכה, שהפכה למסוכנת יותר ויותר, ולכן במקביל החלו לנסות להגן על הרגל ועל העקב בסוליות ועקבים הולכים וגדלים. אך ללא הועיל – למעשה עקבים גבוהים מחמירים את נטיית הנפילה קדימה… לבסוף המציאו כל מיני בולמי זעזועים בעקב הנעל המאפשרים להגדיל את המהירות אפילו יותר, אולם מביאים אותה לרמה בה לא נעז לנחות על האדמה בלי בדיקה מדוקדקת באמצעות עינינו…
האם כך אמורה הליכה להראות? תנועה המחייבת מבט מטה? תנועה שאינה מאפשרת קשר רציף עם הסביבה? האם היו הלקטים-ציידים, 'שהקשבתם אומנותם', שורדים אם היו נעים כך בעולם?
אנשי שטח תלויים ביכולתם להתבונן. הם חייבים להיות בהתבוננות כל הזמן, הם אינם יכולים להרשות לעצמם להוריד את עיניהם לאדמה. מכאן – לא יכול להיות שזו הייתה צורת הליכה שלהם.
אם כך, איך נועדנו ללכת? מבנה הרגל האנושית מאפשר נחיתה נטולת זעזועים על כריות כף הרגל, אזור הבנוי משתי קשתות – קשת הרגל וקשת האצבעות – המתיישרות עם הנחיתה ובולמות את המכה כמו קפיץ של רכב. כמובן, שאם אנו הולכים יחפים, או נעולים במוקסינים שסוליותיהם דקות, אין אנו יכולים לנחות גם על הכרית בלי לבחון על מה אנו דורכים. אולם אם נביט מטה, נשאר מנותקים מהסביבה… לכן אפשרו הצועדים היחפים לכף הרגל לבחון את הקרקע, תוך שמירת המשקל על הרגל האחורית, עד שיוכח שבטוח להעביר אותו קדימה. טכניקה הרבה פחות מסוכנת מ'הנפילה התמידית'. כך נשארו עיניהם סורקות את הסביבה, ורגליהם "הקשיבו" לאדמה וידעו היכן מותר לדרוך.
כשאנו הולכים בצורה זו, אנו נעים במהירות הטבעית של השטח. כל חיה הנעה בשטח נתון לא תנוע מהר יותר מהמהירות שתאפשר לה תנועה בטוחה. באופן טבעי, החיות הולכות במהירות המוכתבת על ידי רכות הכרית שלהן, שאינה קשה יותר מכרית רגלו של אדם ההולך יחף באופן קבוע. אפילו למפריסי פרסה יש כרית רכה מאחורי הפרסה. כשאנו הולכים יחפים בהליכת שועל אנו נעים באותה מהירות בה נעות החיות באותו השטח.
לעומת זאת, כשאנו הולכים עם נעליים, אנו נעים במהירות רצרוץ של חיה. בתור טורף העל במערכת – אם אנו רצים, כולם בורחים! זו הסיבה בגללה אנחנו תמיד רואים חיות רצות… חיות לא רצות סתם. הן רצות בשני מקרים – כשהן רודפות או נרדפות. הגנו לא יברח מהלביאות הנעות בשולי האחו. הוא ירוץ רק כשהן תעבורנה לריצה ויחדל מיד כשהצליחו לצוד, ולא אותו. אנרגיה היא המשאב היקר ביותר בטבע! אם ננוע במהירות הטבעית נגלה שהחיות לא בורחות מאיתנו. הן תקפדנה לשמור על בועת הביטחון שלהן תוך כדי תנועה מאיתנו הלאה. אם נתקרב, הן עשויות לנקוט בהתנהגות טריטוריאלית מאיימת… ראיתם פעם עכבר מאיים!?
למעשה, לראשונה בחיינו, נגלה שאותו יער בו היינו רגילים להסתובב שנים ונראה לנו שומם למדי, מלא חיות…
כשאנו נעים בקצב הטבעי, אנו נמצאים בדיאלוג תמידי עם האדמה – מודעים לכך שאין שני צעדים זהים בחיינו, מודים לה על התמיכה שהיא נותנת לכל צעד ולעצם קיומנו, מעבירים את תחושת התודה דרך כף הרגל, כמו ליטוף לחיית מחמד הרובצת מתחת לשולחן, ומקבלים כוח בתמורה. אנחנו הולכים בלחש, בלחש – כפי שנועדנו ללכת.
ריצה
לאחר שהבנו איך נראית הליכה, לא נותר לנו אלה להגביר את הקצב ולעבור לריצה.
אם אשאל, "מי היא החיה היכולה לרוץ למרחקים ארוכים ביותר ללא הפסקה?" סביר שנקבל את כל התשובות הלא נכונות האפשריות – זאב, סוס, נמר… התשובה היא – אדם.
בגלל מערכת הקירור המשוכללת (אם גם בזבזנית) של האדם – ההזעה, ובגלל העובדה שבריצה נכונה על שתיים אין הפסד אנרגיה אדיר כמו אצל הרצים על ארבע, הנאלצים לנחות ולבלום את ריצתם לאחר מעוף באוויר בו מנותקות ארבע רגליים מהקרקע. נתונים אלו מאפשרים לאנשים לגבור על סוסים במרוצי סיבולת לטווח ארוך המתקיימים במקומות שונים בעולם. בריצה אנושית לא נכונה נתקל באותה בעיה כמו בהליכה – צעדים גדולים מדי הנוחתים הרבה לפני מרכז הכובד. כשמגיע מרכז הכובד אל הרגל, היא נאלצת לבלום את כל תנופת התנועה, ואז להניע מחדש בדחיפה… ריצה כזו הינה כמו נסיעה ברכב תוך לחיצה מתמדת על הבלמים… מחצית מכמות האנרגיה מתבזבזת על בלימה. היא מתאפשרת רק כשהרגל עטופה בנעל התעמלות עתירת משככים ובלמים… למעשה, השימוש ברגל אותו מעודדת הנעל הוא הרבה מעבר ליכולות הקצה הנורמאליות של הרגל. זה נשמע אולי טוב, 'פלאי הטכנולוגיה' וכו', אולם הנחיתה הלא נכונה נבלמת רק חלקית ע"י הנעל, ולכן, כמוכח במחקרים רבים, גורמת לאחוזי פציעות ריצה הגבוהים ב 75% מאשר אצל אנשים המתאמנים בריצה יחפה (ריצה בנעליים שסוליותיהן דקות מאוד וללא בולמי זעזועים).
בריצה יחפה יהיו הצעדים באופן טבעי קצרים יותר, הרגל תנחת ממש מתחת למרכז הכובד וכך תתאפשר דחיפה כמעט ללא בלימת התנופה. הרץ נמצא במצב של נפילה קלה מאד קדימה (להבדיל מריצת ההישרדות עם נעל) המספיקה בדיוק כדי לנצל את כוח הכובד כדי להניע אותו קדימה.
נשאלת השאלה, "האם מאפיינים טכניים אלו של הריצה האנושית מספיקים כדי לאפשר לאדם לרוץ יותר מהר מזאבים המכסים עשרות קילומטרים בליל ריצה, או מסוס, שגם הוא יודע להתקרר ע"י הזעה?"
אם נחקור את ההיסטוריה של השימוש האנושי בריצה, נגלה ששבטים של לקטים-ציידים במקומות שונים בעולם הוקירו את יתרונותיה וטיפחו אותה בקרב אנשיהם. בספר הביוגראפי של הסייר האפאצ'י האחרון שיצא לקרב נגד הלבנים – ג'רונימו, הוא מספר על הדרך בה התאמן בילדותו, "אבי היה מעירני עם שחר, מוציאני מהאוהל ומצביע על הרי הסיירה שמעבר לערבה, במרחק 30 מייל מאתנו. הוא היה משקה אותי בלגימת מים, אותה היה עלי לשאת בפי ולבלוע רק כשאגיע להרים טרם שאסתובב לרוץ חזרה.".. סיפור שהיה יכול להישמע מופרך אלמלא תיעדו הלבנים את יכולות הריצה המדהימות של האינדיאנים. ביצועים אלו תועדו במהלך אפיזודה בת שנה וחצי, בה העסיק ג'ירונימו, יחד עם כ-50 לוחמים, שתי חטיבות פרשים אמריקאים שלא הצליחו לנצח אותם עד שלקחו את משפחות הלוחמים כבני ערובה. היות והיו יוצאים לפשיטותיהם בריצה, הצליחו האינדיאנים להשיג את הפרשים פעם אחר פעם. בזמן שהפרשים היו נאלצים לנוח או להקיף אזורים בלתי אפשריים למעבר סוסים, היו האינדיאנים ממשיכים לרוץ. מתוך התיעוד אפשר ללמוד כי המרחק הגדול ביותר שהלוחמים האפאצ'ים עברו באופן רצוף ומהיר, כלומר בריצה, היה 120 מייל!
בשנים שלאחר תבוסתם, המשיכו חלק מהאינדיאנים לעבוד כדוורים אצל הלבנים, והיו רצים על בסיס יומי מרחק השווה למרתון, עמוסים בתרמיל דואר כבד.עד היום משמשים אנשי שבט הטראומרה החיים במקסיקו, באזור הררי תלול שיפועים, כסבלים ושליחים הרריים המבצעים את תפקידם בריצה. אנשים שהתחרו עמם באולטרא מרתון מספרים שהם הגיעו לקו הסיום הרבה לפני כולם, כשהם רצים בסנדלי הווארצ'י שלהם, ומקשקשים אחד עם השני בניחותא…
ריצת סיבולת ארוכת טווח נמצאה בשימוש עד לתקופה האחרונה אצל הבושמנים במדבר הקלהארי. הם השתמשו בריצה כדי לצוד אנטילופות בטכניקה פשוטה, יעילה, ואכזרית – הם היו בוחרים יום חם במיוחד, נוטלים עמם בקבוק מים, וכשאיתרו אנטילופה היו מתחילים ברדיפה אחריה. כמובן שבטווח הקצר השיגה אותם החיה ללא בעיה, אולם הם היו ממשיכים בריצה בקצב קבוע, שעה אחרי שעה, תוך שהם מגששים ועוקבים אחרי החיה. באופן טבעי, כל פעם שהתקרבו נאלצה החיה להמשיך לרוץ, לא מסוגלת להתקרר, לא מסוגלת להשיג נוזלים או אוכל. לאחר יום של ריצה בשמש הלוהטת של המדבר, הייתה החיה נעמדת, ומחכה שהצייד יבוא ויגאל אותה מייסוריה…
האם אנו יכולים להסביר את היכולות המדהימות לריצות מעין אלו, הרחוקות כל כך מהמוכר לנו, כיכולות פיזיות נרכשות? ברור לי שלא!
כפי שיתאר זאת גם כל אצן מרתון 'רגיל', כדי להצליח ולגמור את 42 הקילומטרים, ואפילו את עשרות הקילומטרים אותם אתה רץ בשבוע לצורך אימון, אתה צריך להיות ב-ZONE… מדובר ברמת חיבור אחרת אותה חווה הרץ כשהגוף מגיע לקצה יכולתו, ונאלץ לגייס כוחות ממקור לא פיזי. כשאני יוצא למסע האמור להביא אותי מעבר לקצה, אני עוצר ומחפש את תמיכת הכוחות שמסביבי. ה'צייד בריצה' עושה זאת ע"י תפילה לפני צאתו לצייד, ומתאר את חווייתו כחוויית 'נשיאה על כפי האדמה'.
לאחרונה, לאחר עשרות שנים של ריצה יחפה שהייתה טבעית לי בתור מי שגדל על חוף הים, אני מוצא את עצמי מתמכר ל'ריצת הצבי במדבר'. אני מגיע לאזור שקט ורחוק מהפרעה, מוצא שביל צבאים ראשי, ומתחיל ללכת עליו נעול מוקסינים דקים, תוך קריאת עקבות וחיבור עם החיה. ככל שאני מתקדם אני רואה את הצבי נבנה בתוך העקבות… בתחילה אני צריך לעצור ולהסתכל, לאחר מכן הופך הצבי למוחשי יותר ויותר. אני פשוט הולך ומרגיש את התנועה בגופי. לפעמים אני עוצר, זוקף את אזני, מרחרח, מתבונן לאן שהתבונן הצבי, בוחן את השטח – האם יש בני אדם בסביבה, האם אני בסכנה? אני יכול לזהות כל אחת מתנועותיי בעקבות הצבי. אני מוצא את עצמי רוקד את תנועתו בעזרת תנועות כף היד והאצבעות, העוזרות לי להתחבר להיותי בעל ארבע רגליים… אני מתחיל לרוץ, מרגיש את האדמה מניעה אותי ובוחרת עבורי את נתיב הריצה בדיוק כפי שהיא עושה עבור החיות… אני הופך ל"כלי עליו מנגנת האדמה", וכשאני מגיע לפיצול בשביל אני לא צריך לעצור ולחשוב. אני יודע. אני מנוגן לכיוון הנכון וממשיך לרוץ. לפעמים מטפס השביל במדרון סלעי תלול. בתור אדם, הייתי מתעייף ועוצר…אבל אני צבי, אני ממשיך לרוץ כמעט בלי להתנשף. אני יורד ירידות תלולות שהיו מרסקות אותי בריצה רגילה, בלי להאט וכמעט בלי להעיף מבט למטה. אני רץ הרבה מעבר למה שהייתי יכול לרוץ על החוף בבית. לא מתעייף, מלא סקרנות, מודע ודרוך עד כאב. קולט כל פרט מסביבי, כל אבן מתחתיי…
בשלב מסוים אני מגיע לגבול. גם במצב חיבור זה הגוף מתחיל לבגוד. ואז מגיע רגע הקסם – אני מדמה את האדמה שמתחתי לכדור גומי ומרגיש איך היא דוחפת אותי באוויר במקום שאני אדחוף את עצמי… אני מרגיש כאילו אני מרחף באוויר… אני רץ על הילת האדמה ולא עליה פיזית. לפעמים כשאני יוצא ממצב זה ומסתכל אחורה, אני לא יכול למצוא את עקבותיי. אפילו לא בחול… אני יכול לרוץ יום שלם! אני חי עם האדמה, אמאדמה.
בלילה של יום כזה אני מחליט שהגיע הזמן לקורבן המוחלט. למיזוג הסופי – אני מחליט לקבור את עצמי כדי להפוך לאדמה מבפנים. אני חופר בור עמוק מספיק כדי שאוכל לכסות את עצמי בשכיבה. אני מדבר עם האדמה, מסביר לה את כוונתי, מבקש לימוד ותמיכה. אני נשכב בבור ודני, שעוזר לי, מכסה אותי… פני מכוסים בחולצה ורק קצה אפי נשאר חשוף. הלחץ הולך וגדל, אני מרגיש את לחץ הדם עולה ואת הדופק פועם בכל גופי. אני לא יכול לזוז, אפילו לא אצבע. אני שומע את העולם כמו ששומעת האדמה… בכל גופי. אני מרגיש צעדים ממרחק עצום. שומע את העקבות בהיווצרם. יכול לראות את משטחי החול נעים עת דוחפת הרגל עצמה קדימה מעבירה כוח לאדמה. אני מבין את העקבות כמו שמבינה האדמה, אני מרגיש אנשים ההולכים נעולי נעליים, עמוסי משקל, צועדים ללא מודעות, מניחים את רגליהם באגרסיביות, בבעלות. אני יכול לסלוח, מלא נכונות לקבל את כל העוולות אותן מביאים עלי בני האדם מידי יום – הם לא מודעים אלי כישות חיה… אני מרגיש ליטופים של רגל יחפה מרפרפת על עורי, נוגעת נגיעת אהבה וברכה, אני מתמלא בחמלה, אני רוצה לתמוך.
לאחר זמן מתחיל גופי למות. קופא ומתאבן. אני מתמלא בפחד מוות… בניסיון להתגבר על הפחד, אני נותן לתודעתי לשאת אותי יותר ויותר עמוק. אני מרחיב את עצמי אל האופק…חווה את עצמי עוטף את הארץ… כמה אני קטן על פני הכדור הענק המסתובב בחלל, ועם זאת אני חלק שווה – אני הכול…
אני מרפה. חושך בפנים וחושך בחוץ. הפחד נעלם – הרי בעצם, אני לא יכול למות, אני כבר מת, לפעמים רוח ולפעמים חומר, לפי בחירת תודעתי – הפכתי בחזרה לאדמה… כי מעפר אתה ואל עפר תשוב.
コメント