"האדמה היא לא שלנו אנחנו של האדמה היא לא שלנו אנחנו של האדמה היא…"
אדמה – גששות
זה סיפור רגיל, מאלו שאנו שומעים כל כך הרבה פעמים וממשיכים הלאה… "המשטרה מבקשת את עזרת הציבור בחיפוש אחר…" אך הפעם אנחנו מעורבים.
המידע שאספנו תוך כדי תחקור האנשים מסתכם בפרטים הבאים: בחורה צעירה נראתה מגיעה למושב, לא ברור אם היא דיכאונית או סתם מבולבלת כעירונית המגיעה לכפר. היא הייתה צריכה להגיע לפגישה עם מעסיק פוטנציאלי, וכאשר לא הופיעה ולא ענתה בבית ההורים או לנייד – החלה ההיסטריה.
כשמוכרז חיפוש אחר נעדר מתגייסים כל "כוחות הביטחון" למחלקותיהם השונות ומנהלים את העניינים, כל גוף על פי דרכו, כולם ביחד, ולאו דווקא תוך תיאום או פרגון. בדרך כלל, בשלב שבו יתנו לגשש לחפש עקבות, כבר הסתובבו בשטח כל כך הרבה מחפשים, שהסיכוי למצוא משהו יהיה קלוש במקרה הטוב.
הפעם התמזל מזלנו. חוליית הגששים שלנו נמצאת במושב בתרגול, ואנו הראשונים לשמוע על המקרה. פרטים נוספים מגלים שהבחורה "עירונית, אוהבת טבע, מכירה אותו בצורה מוגבלת, וללא ניסיון בטיולים; נעלה נעלי התעמלות וכובע צמר; נשאה תרמיל עם חטיפי אנרגיה; דומיננטיות שמאלית (רגל/יד)"… אנחנו עוצרים את שלב הדיבורים הפנימיים והחיצוניים ומתחברים לדמות כפי שאנו רואים בתמונה על מסך הטלפון (מה היינו עושים בלעדיו). חייבים להיות יעילים – השמש תשקע עוד מעט… אני מקבל תחושה ברורה של כיוון – כך אני רגיל לחפש, אחרי שכבר לפני שנים גיליתי שיכולתי בגששות הרוחנית עולה על היכולת הפיזית, אז אני 'הולך עם זה'.
אנו מתחילים ללכת וכבר בשביל המוביל מהצרכנייה אנו מזהים עקבה המתאימה לסוג הנעל שהיא נועלת. גשם מתחיל לרדת ואנו מבינים מיד שהעקבות ייעלמו עם כל דקה שעוברת. אנחנו ממש מתחילים לרוץ עם התחושה, נעצרים מפעם לפעם לוודא שעדיין רואים עקבות. הנתיב מוליך לאזור לא בנוי בראש ההר. למזלנו, האדמה רכה מכמה ימי גשם, אני רואה שקצב ההליכה שלה הואט. היסוס נראה באופן בה הרגל הונחה. היא נעצרה והתבוננה לצדדים. פנתה כמה צעדים שמאלה, מנסה לראות בין השיחים לאן תמשיך, מתאים לאדם שמאלי – בנקודה כמו זו, בה אין שום מגבלת שטח שתכפה פעולה מסוימת, יהיו בחירותיו שמאליות בלי לחשוב. היא חזרה לשביל והחליטה לנוע בצעדים בטוחים לעבר הצוק הצופה על הנוף. אני נרגע, סתם מבולבלת שהלכה לטייל. כמה צעדים אחר כך אנו מוצאים עטיפה של חטיף אנרגיה. מתאים! אנו מגיעים לראש ההר. היא לא שם. באור אחרון מתקרבים בזהירות אל שפת המצוק… על סלע רואים כובע אדום… מתאים. מתקרבים ומגלים עקבות בוץ על הסלעים. הרבה יותר מדי קרוב לשפה שאינה יציבה בנקודה זו. אני לא הייתי חושב לעמוד שם, אבל אני לא עירוני… אנחנו לא מוצאים שום עקבה נוספת.
אני מקשיב לציפורים, הן תספרנה על כל תנועה חריגה באזור. מאחר ואנו נעים מתוך הרגל בהליכת שועל מתמזגת, לא יוצרים הפרעה, מדברים בשקט… אם הציפורים מספרות על מישהו, זה לא יהיה עלינו – אני שומע מהומת ציפורים בתחתית המצוק, זו חייבת להיות היא… בזהירות רבה אנחנו מתקרבים לשפה. סימני דרדור טריים ניכרים במצוק – אנו רואים דמות שוכבת ללא תנועה בתחתית המצוק… צעד אחד יותר מדי. החיפוש נגמר.
"עקבה היא מה שאמא אדמה חושבת על ההולך עליה." כך היה אומר 'מתגנב לזאב'.
גששות הינה מדע במיטבו – שילוב מושלם של תצפיות רצופות וסבלניות, עם עולם החלום המאפשר גישור על פערי ידע. למעשה, אני טוען שגששות היא המדע המדויק היחידי שקיים! מדע שכל תכליתו "למצוא את העקבה הבאה".
אסביר: כל מדען יסכים שהמדע המודרני שאנו מכירים הינו אוסף של תיאוריות המופרכות חדשות לבקרים. אולם כל עוד לא הופרכו הן משמשות לבניין אין-ספור תיאוריות אחרות על גבן. לעומת זאת, מדע הגששות, שבמקרי קצה הגיע לרמה מורכבת בה יכלו גששים, כמו הסיירים האפצ'ים למשל, לקרוא עד 5000 סימנים שונים מעקבה אחת, לא מכיל אף תיאוריה. חיי הגשש היו תלויים ביכולתו למצוא את העקבה הבאה, ולכן לא היו קיימות בגששות שום תיאוריות. להבדיל ממדענים מודרניים המקבלים משכורות גם על ביצוע ניסויים שהוכיחו את ההיפך מהמכוון (לצערנו לא במספיק מקרים – מחקר אנונימי שנערך בקרב מדענים בארה"ב העלה ש 75% הם זיפו תוצאות כדי להוכיח את התזה שלהם בשלב כל שהוא! השאלה למי שייך המחקר…), גשש שלא הצליח לצוד – מת מרעב. היות וכדי לקבל אישה היה על נער להוכיח שהוא יכול לדאוג למשפחה, מי שלא הצליח לגשש, לא היה מעמיד צאצאים. כך שלמעשה, עד לפני זמן קצר, היו ה"גנים הגששים" מצויים באוכלוסיה. התלות הקיומית הכתיבה את הרמה – אצל רועים, בדואים למשל, הפסיק הקיום להיות תלוי בגששות. להבדיל מצייד, בדואי שלא ימצא את העז האובדת לא ימות באופן מיידי, ולכן אי אפשר להשוות את יכולתם, אותה אנו מעריצים, ליכולתו של סייר אינדיאני.
כדי להבין איך התפתח מדע אמפירי זה ננסה לדמות את המקרה הבא: צייד הלך בעקבות צבי, בשלב מסוים הוא שם לב שבכל עקבה של רגל ימין האחורית מופיע סימן (בדרך כלל ברמת המיקרו – צורה מסוימת של תנועת כמה גרגרי חול) שאינו קשור לקצב ההליכה, לכיוון המבט או לרגשות החיה. כאשר הצייד צד את הצבי לבסוף, הוא פרק אותו וראה שיש בכבד דפורמציה כתוצאה ממחלה ישנה. את הידע הזה הוא העביר הלאה. כמה שנים לאחר מכן אולי שוב נצפתה התאמה דומה; אלף שנה אחרי כן נצפו התאמות רבות עקב מגיפה… וכך משך עשרות אלפי שנים! המידע היה מועבר בציורים על מגילות קלף, והפך לשפה הכתובה הראשונה והיחידה שהתקיימה אצל הציידים. ניתן להניח שחלפו שנים רבות טרם איבדה פיסת האינפורמציה הזו את הכוכבית הצמודה המסייגת אותה כתיאוריה. היכן עומדות 200 שנות המדע המודרני ביחס לכך?!
היכולות נשמעות מוגזמות? בואו נעשה ניסוי קטן: עימדו במקומכם. נסו להרגיש את כפות רגליכם על האדמה. וכעת בצעו סדרת פעולות תוך כדי תשומת לב להתנהגות כפות הרגליים – הרימו יד מהר; הסתכלו אחורה; למטה חזק; למעלה; תנו אגרוף; השתעלו; דמו צורך לשלוט בשרירים הסוגרים… הרגשתם מה קרה ברגליים!? יופי – אם הייתם עומדים על חול והייתם יודעים מה לחפש, הייתם יכולים לקרוא את כל התנועות בעקבה שלכם! …אפשר להמשיך?
מה היא עקבה? עקבה היא סימן שהשאיר כוח שפעל בעולם: המים משאירים עקבות, הרוח, הכוחות הטקטוניים וכמובן גם יצורים חיים, אולם אנו צריכים להבין בשלב זה שגששות היא הרבה יותר מלמצוא עקבות של בעלי חיים. למעשה, הגשש מסתכל על העולם תוך שהוא נע בו עם שאלה מתמדת, משולשת: מה קרה כאן? איך זה קרה? מה אני לומד מזה?
כשאנו נעים כך בעולם לא יעבור רגע בלי שנלמד משהוא. אפשר לשאול את השאלה על כל ענף מנוסר שאנו רואים ביער, על כל מדורה שאנו מוצאים. אחד התרגילים החביבים עלי הוא גששות מדורות – אנו הולכים לחוף לאחר החגים ומנסים לבנות פרופיל של קבוצה ומסיבה על פי ממצאי הזבל שעל החוף. מדהים לאיזו רמת דיוק ניתן להגיע! כאן תאמרו – אבל זו רק ספקולציה… לא בדיוק: בעבר הייתי הולך לצפות על הקבוצות לפני שהייתי מביא אנשים לתרגול ,כדי שאוכל לאמת את הממצאים… אין אפשרות לקפיצות דרך. כדי שלא תרמה את עצמך עליך להשקיע זמן בניסויים ותצפיות, עליך לראות את העקבות נעשות ואז ללכת ולנתחן.
טום מספר שכשהלך יום אחד עם סבא באחת מדרכי החול הראשיות ביער מגוריו מצאו פחית בירה זרוקה בצד הדרך. סבא שאל: "אמור לי נכד: מי זרק את הפחית – גבר או אישה? חזק או חלש? ימני או שמאלי? מרכב נוסע או עומד? אם נסע – באיזו מהירות? כמה פחיות שתה לפני כן? באיזה מצב רוח היה?" לאחר סדרת השאלות, נעלם בשיחים, וטום ידע שלא יופיע שוב עד שלא ימצא את כל התשובות! באותו רגע הוא החל תצפית ומחקר ארוך על אנשים שותים, זורקים פחיות, מכופפים אותם בכעס, ועוד אין ספור תצפיות אותן ביצע חבוי בשיחים… הוא אפילו נאלץ לקנות לאביו שישייה ולעודד אותו לשתות אותה בלי להסביר… רק כשמצא את כל התשובות 'הופיע מתגנב לזאב' עם השיעור הבא.
אם נתבונן היטב ונשאל כמות גדולה מספיק של שאלות, נוכל לבסוף לעשות את הדבר שאנו נוטים לעשות בכל מקרה, אך ללא הבסיס הנחוץ – נוכל לעבור להכללות. על כך מעיד הסיפור הבא:
יום אחד הלך טום עם סבא ברחוב העיירה שלו. סבא הצביע על איש שיצא מחנות ואמר: שים לב, נכד, האיש הזה עומד ללכת עד קצה הרחוב, שם, ברווח בין שתי המכוניות האחרונות, יחצה את הכביש באלכסון אל ראש מעבר החצייה ממול, יסתובב ויחזור לחנוּת כאן מעבר לכביש… כמובן שכך היה. כששאל טום הנדהם, "אבל סבא, איך ידעת? אתה מכיר את האיש?" ענה לו סבא, "לא, אבל אני מכיר את הסוג"… נשמע מופרך? בואו נראה, כל הידע טמון ביכולת לקרוא שפת גוף וקוד לבוש. על פי שפת הגוף ידע סבא לאן רוצה האיש ללכת, לפי הלבוש הסיק שהוא "יורם" במידה מספיקה שלא לחצות את הרחוב שלא כחוק ולכן ילך עד למעבר החצייה, לפי שפת הגוף זיהה שהאיש ממהר במידה המספיקה כדי לחפף קצת בחצייה, אבל לא מספיקה כדי למנוע ממנו לפעול לפי הרגלו… כמובן שאנו לא היינו יכולים לעשות זאת, אבל אנחנו לא סיירים אינדיאנים עם שמונים שנות ניסיון בתצפיות על היצור האנושי. אנחנו כן יכולים לשאול את השאלה המשולשת לגבי כל זר היושב מולנו ברכבת, הולך ברחוב או משאיר עקבות על החוף. ואם אנו מספיק חוצפנים, נוכל אפילו לשאול אותו בסוף מי הוא ומה הוא ולנסות לאמת את תצפיתנו… כמו שעשיתי יום אחד תוך כדי ריצה על החוף:
רצתי לאורך נתיב עקבות שהשאיר גבר מבוגר, וקלטתי את שינוי הלחץ בין רגל לרגל, את תנועת הפתיחה הקלה ימינה של רגל ימין, את השטח המת בשמאלה של הכרית השמאלית. לאחר כמה דקות כשהגעתי אל האדם שהלך לפני ביקשתי ממנו רשות לשאול שאלה, ושאלתי אם הייתה לו בעבר בעיה בכתף שמאל. הוא היה המום וחשדן, לא הבין איך ידעתי. הסברתי לו שאני גשש, וזה גרם להמהום של התפעלות… אבל לפעמים אני מופתע גם לכיוון השני, כשאני מגלה כמה בעלות יכולים אנשים להפגין על עקבותיהם או על עקבות כלבם, בעוד שרגע לפני כן אף לא היו מודעים לעובדה שיש להם כאלו….
אבל הדבר המדהים ביותר בגששות הוא השלב שבו נוצר החיבור הרוחני.
תרגיל הבוקר התרחש במקום שזכה לשם החיבה המפוקפק "הסדן", אזור הבנוי מזיפזיף מוקשה במלחים ותחמוצות מתכת. כל כך קשה שאם הייתי מחפש שם עקבה שלי, לא הייתי מוצא! טום הביא אותי ואת שלושת חברי חולית הגששים שהייתי שייך אליה לנקודה מסוימת, הוציא מקלות ארטיק מחודדים בהם אנו מסמנים עקבות, התכופף לאדמה, הניח שני מקלות ואמר: "רגל ימנית אחורית של עכבר, עוד ימנית אחורית בסט העקבות הבא… תמשיכו הלאה." והלך…….?!??
לקח לנו כשעה להסכים שכולנו רואים את העקבה הראשונה באותו מקום. עוד שעה לראות את שאר שלוש העקבות בסט, עוד שעה לראות את הסט הבא… היום התחמם, לקראת הצהריים הטמפרטורה מגיעה ל32 מעלות 90% לחות….הצלחנו להתקדם באיטיות מרגיזה. עוד סט ועוד סט… המריבות בינינו הלכו והתרבו – אנחנו פשוט התחרפנו מהריכוז ומהחום. בשלב זה, כשאני צרוב מחום ועיניי עיוורות מבוהק החול הלבן אפילו דרך משקפי השמש, עברתי לעמדה אחורית בחולית הגששים – עמדת היהלום: תפקידי היה לראות את השטח במבט כללי, לחשוב כמו החיה, לראות איך החיה תהיה "מנוגנת" ככלי על ידי השטח…
הבטתי מסביב בראיה לא ממוקדת, נותן לעיניים לנוח, ופתאום ראיתי את העכבר מקפץ בתוך העקבות שסימנו, וממשיך הלאה… לא לכיוון שבו שאר החברה רוכנים, ורוטנים בתסכול בניסיון לסימון, אלה לצידו השני של השיח… בלי להסס, חטפתי צרור מקלות והתחלתי לסמן את הנקודות בהן ראיתי את מה שאין לי דרך אחרת לתאר אלא "רוחו של העכבר" קופצת.
שקט השתרר. כולם הסתכלו בי במבטים מזרי אימה. עברתי על הכלל החשוב ביותר בגששות – לעולם! אבל לעולם! אינך צועד מעבר לעקבה המוסכמת האחרונה… חיי בסכנה. כבר היו מיקרים בעבר שבשלב זה של היום – חום, תסכול והכול – החלו אנשים להכות אחד את השני. החברה החלו לקלל בשקט וקמו לעברי עם רצח בעיניים. התחלתי לסגת… ניצלתי ע"י טום שהגיע סוף סוף לבדוק מה עשינו. הוא הסתכל על העקבות המסומנים, כולל אלו שסומנו מעמקי דמיוני לפני שניות, אמר, "יופי, תמשיכו." והלך… כולם היו בהלם. פרנק גמגם "איך..איך עשית את זה, תראה לנו איפה העקבות!"
"וואוו, חברה, אל תטעו, זה לא שאני רואה את העקבות יותר טוב מלפני כמה דקות, פשוט ראיתי את העכבר…" ניסיתי להסביר. כך גיליתי את היכולת לגששות רוחנית.
בהמשך גיליתי שכל פעם שאני מתרכז מספיק זמן בעקבות חיה ומעייף את המוח עד כלות, מוחי ההגיוני מפסיק לעבוד ואני מצליח לראות את החיה.
כשבני היה צעיר, הייתי לוקח את אותו מבית הספר כשירד שלג והיינו מבלים ימים של גששות פיזית/ רוחנית משולבת.
באחת הפעמים הלכנו על עקבות אייל, ונעצרנו ביחד – הכיוון לא הרגיש נכון, האייל הרגיש לנו כבר בכוון אחר מהכיוון אליו הובילו העקבות. חתכנו את כתף הגבעה על פי תחושתנו, ואכן עלינו מחדש על הנתיב בצידה השני… אבל גיליתי שכדי שאוכל לאמת את תחושותיי עלי להעלות את רמת הגששות הפיזית שלי – איך אדע אם העקבות שאני מוצא הן של האייל שלי ולא אחר?
וכך, כמה שנים לאחר מכן, אני מוצא את עצמי שוב ב"סדן", בסדנת גששות מתקדמת. גם הפעם טום שם מקל על עקבה של עכבר, כמו לפני שנים, ואני נותרתי המום – ראיתי אלפי עקבות של עכברים. זה שביל עכברים ראשי אותו לא יכולתי לראות שנים לפני כן. טום אמר, "מצא את העכבר שלך בין כולם." ואני הבנתי שהפעם היכולת הרוחנית שלי לא מספיק מדויקת. אני צריך להיות מסוגל להתחבר לחתימת אנרגיה של עכבר אחד מתוך אלף… צריך לחזור לעבודה – והפעם ברוח…
כך הפכה הגששות למיומנות היחידה המקדמת את הכיוון הרוחני והפיזי במקביל – אֵם המיומנויות. ותמיד נשאר האתגר הסופי – לגלגל את חוט העקבות מספיק טוב ומספיק מהר עד שבסוף, כשארים את עיני מהעקבה האחרונה, אראה את רגל החיה שרק התרוממה ממנה. כמובן בלי שהיא תרגיש שאני שם…
תרגיל גששות זבל:
לכו לטייל.
מצאו אתר בו בילו אנשים בפעילות "סביבתית" כמו מנגל או מדורה.נסו להתבוננן במבט רחב ולהעריך את הטווח בו הסתובבו מסביב למרכז האירוע
התקרבו בזהירות והתבוננו בסימנים שהשאירו – סיגריות, אוכל, משקאות, בגדים, עקבות, נסו לבנות פרופיל לקבוצה – וכמה אנשים היו שם.
התבוננו במדורה – נסו להבין מה היתה רמת השדאות שלהם.
איך הלכו לשירותים – מה רמת המודעות שלהם לסביבה ולעצמם
שבו בשקט ועם כל הפרטים שאספתם בנו פרופיל כמה שיותר מפורט לקבוצה.
אם תעשו זאת מספיק פעמים תראו שאין שתי קבוצות זהות, אולם יש טיפוסי קבוצות…וההבדל יכול להיות קיצוני!
Comments