|
לפני שנתיים, בקיץ, באתי להיות לבד כמה ימים במטע הזיתים של עמיעד.
הספקתי
להיות לבד חצי יום עד שהגיעו ילדי מחנה הקיץ של שומרי הגן, עם אושיק ויואב שהיו המדריכים.
בלילה ישבתי עם אושיק ויואב ליד המדורה והם הפקידו בידיי ספר ואמרו לי: אנחנו רוצים
לעשות ממנו הצגה.
כשקראתי את הספר הבנתי. גם אני רציתי לעשות ממנו הצגה.
אבל איך עושים הצגה מספר שכל כך הרבה דברים חשובים כתובים בו?
ואיך עושים הצגה כזו?
עם מעט שחקנים? עם הרבה שחקנים? מי בשומרי הגן ירצה לשחק?
איך עושים חזרות כששומרי
הגן מפוזרים ברחבי הארץ? כל כמה זמן נפגשים?
כמו כל דבר שצריך לקרות, הדברים קרו מעצמם.
שומרי גן הגיעו מכל רחבי הארץ לפגישה ראשונה בפסטיבל האקטיביזם, ואחר כך בחווה במודיעין,
ואחר כך בפארק הירקון, וביער עופר ובמשך יותר משנה עשינו יואב, ורחלי ואושיק ויערה
ועדנה ונעמה ומור ונאוה ואני נסיונות ומשחקי תיאטרון והכרנו זה את זה והתחלנו לגעת
בחומר המעניין והחזק הזה הקרוי "מומו".
ואז, אחרי שנה של מפגשים של פעם בחודש, הבנו שמומו מתחילה לברוח לנו.
הבנו שהגיע הזמן שנעיז ונקבע תאריך שבו נציג את "מומו" בפני עוד אנשים. תאריך שאליו
יהיו צמודים שישה ימים רצופים בהם נשהה ביער , יחד, בלי שום
מחויבות אחרת. נתחייב רק אל "מומו". כי מגיע לה, ולנו ולכל העולם.
ומכיוון ש"זמן הוא חיים, והחיים שוכנים בלב" ,פתחנו את הלב ( והיומנים) והתחייבנו להיפגש
ב7 באוגוסט 2005, ביער עופר.
אושיק הודיע שלא יוכל להשתתף. גם רחלי הודיעה שלא תוכל.
בינתיים היינו רק שלושה מתחיבים - יואב, נאווה ואני.
החלטנו שגם אם נהיה שלושה, נעשה את "מומו."
ואז התחילו לטלפן שאר המתחייבים ולאשר את השתתפותם.
ורק אז, כשידעתי שנהיה שבעה משתתפים, יכולתי להתיישב ולכתוב את העיבוד של הספר למחזה.
זה היה ארבעה שבועות לפני תאריך היעד. הקיץ, אותו חשבתי לתקופה ריקה מפעילות, היה פתאום
עמוס כמו שלא היה מעולם.
הצגות, חזרות, ימי צילום, וכולם לא קשורים כלל לפרויקט של "מומו".
כאילו מישהו ( אנשים אפורים???) מנסה להניא אותי מלכתוב ולבצע את "מומו".
הייתי מגיע
עייף אל מול המחשב, אומר לעצמי: " מה אני צריך את זה?..איך אפשר בכלל לעשות חזרות רק
שבוע ואז להציג בפני קהל?... איך יוכלו שחקנים שזה לא המקצוע שלהם ללמוד את הטקסט ואת
התנועות ולהציג משהו שלא יהיה מבייש?"
אבל אז הייתי קורא את המשפטים הנפלאים שכתב מיכאל
אנדה בספר, והתשוקה להביע אותם ולהעביר אותם הלאה בפני קהל - הציפה אותי ונתנה לי כח
להמשיך ולכתוב.
יומיים לפני שעלינו ליער סיימתי לכתוב.
באותו יום אושיק התקשר והציע את עזרתו בכל ענייני ההפקה במשך השבוע.
זה היה משמח. אבל
לאושיק היה גם דבר מלחיץ לבשר לי: " כל היער, ובכלל כל הכרמל מלאים עכשיו בצרעות. והצרעות
גם עוקצות."
הבנתי. האנשים האפורים ממשיכים לנסות ולהניא אותנו מלחשוף את מעשיהם. אבל, שומרי גן
אנחנו, ויודעים שתפקידנו לפסוע בנתיב אליו מוביל אותנו ייעודנו. הצרעות עוד יעזרו לנו,
כפי שיסתבר בהמשך.
גם בשורות משמחות היו: יש לנו שלושה מוזיקאים שיצטרפו בחלק השני
של השבוע: עופר , מיכאל ויוסף.
בבוקר יום ראשון הגענו, שתי מכוניות עמוסות בשבעה שחקנים, כמויות אדירות של תילבושות
אופציונליות, בדים, אוכל, מים ואפילו טלויזיה שיובל ליקט עבורנו בשדות פרדס חנה, ואחרי
ששברנו לה את המסך, קשרנו אותה על הגג.
אכן, המכונית ועל הגגון שלה מזוודות, תרמילים,
קרטונים וטלויזיה, הפכה לשיחת כביש מס' 4.
התיישבנו ביער עופר, מעל כרם מהר"ל והצגתי את סדר היום עליו חשבתי 6:30: השכמה
עד
7:15 כל אחד עם עצמו
עד 8:00 יוגה בקבוצה בהדרכת יערה ( הידועה בכינויה יעראסאנה)
עד
8:45 ארוחת בוקר חגיגית
9 - 12: חזרות
13:00 ארוחת צהריים חגיגית
14:00 : שנת צהריים
15:00 : קפה ועוגה
16-19 :המשך חזרות
20:00: ארוחת ערב חגיגית
ומכאן והלאה עד הבוקר -
נשאיר ליד הגורל נראה כסדר יום סתלבטני ושוגה באשליות למי שרוצה להעלות הצגה ויש לו
רק שבוע.
אבל נאמן למשנתי הגורסת כי יום לא שנ"צ ( שנת צהריים, שלפשטונדה, חרופ או
כל שם אחר, העיקר שיהיה במאוזן ובעיניים עצומות) הוא יום לא מוסרי, דבקתי בהתעקשותי
על סדר היום הקליל הזה.
היה לי חשוב שגם אם בסופו של דבר נצליח להציג הצגה שאורכה חמש
דקות,לפחות נהנה מהתהליך.
ואכן זה היה תהליך מהנה ביותר. לי הוא היה בין המהנים והמספקים
ביותר שהיו לי במשך 20 שנות במה מקצועית.
מיום ליום, משעה לשעה, אפשר היה לראות את
"מומו " מבצבצת מתוך ההיסוסים, הטעויות, הזיעה (אוגוסט! ביער! איפה הרוח? ) והצרעות.
הצרעות לימדו אותנו לבנות את המחנה הרחק מהמקום בו ערכנו חזרות ( ואחר כך הצגה).
הן
לימדו אותנו לשטוף את כלי הארוחה מיד לאחריה ולקבור את הקומפוסט עמוק.
החום והלחות
לימדו אותנו שחצי בקבוק מים המותז על הגוף לפני שנת צהריים = מזגן איכותי המעלה את איכות
השנ"צ.
ומי שלא ראה את אנשי תיאטרון שומרי הגן מעולפים ושרועים על ערסלים ועל האדמה
בשנת צהריים הזויה, ביטנם מלאה ארוחת צהריים איכותית, לא ראה אושר מימיו.
כן, גם האוכל
היה מושלם. שלוש ארוחות מוקפדות ומושקעות, שלא מעט היו שטענו, בלי אירוניה, שמעולם
לא אכלו שבוע רצוף של אוכל כל כך טעים ובריא.
באמצע השבוע הגיעו המוזיקאים.
כשנכנסה
המוזיקה, הכל קפץ למעלה. הכל התחבר. המון דברים קיבלו משמעות שלא נראתה קודם.
עופר
הצליח לכתוב תוך יום מוזיקה להצגה של שעה וחצי, המוזיקה שניגנו עופר ומיכאל ויוסף,
נתנה ליטוש, ברק והדגשים.
ולנו השחקנים, היא נתנה כנפיים, הרגשנו כאילו יש מאחורינו
מנוע רב עוצמה שדוחף אותנו ומעיף אותנו מעל האבק, והזיעה והצרעות.
גם העזרה ההפקתית
העצומה שהגישו לנו אושיק( שגם הזמין אותנו לארוחה בלתי נשכחת ומקלחת אצלו בבית), ויעל (שהייתה תמיד שם כשהיינו צריכים), ואליאורה( שהכינה לנו עוגה, ושלטים להצגה וצבעה וגזרה
ואפילו שיחקה בהצגה) וליאן, ואימרי, ועודד, ותומר,ושימי ודני שבאו ועזרו לנו ביומיים
האחרונים והקשים - כל אלה העיפו אותנו גבוה ,גבוה אל ממלכת המוזות לאנשים האפורים לא
נותר שום סיכוי.
את ההצגה ראו רבים . כמאתיים אנשים הגיעו, צפו, שרו, מחאו כפים ,אכלו
מהאוכל שהתבשל על סיר לכל אורך ההצגה, ותרמו לכובע הקסמים.
חלקם נשארו לישון ביער,
דיברו ושרו מסביב למדורה עד אמצע הלילה.
אני שמחתי. רציתי ליצור משהו שיהיה יותר מהצגה.
משהו שיהיה אירוע, טקס, פולחן, חגיגה, נקיטת עמדה.
כל אלה, ועוד הרבה, היו שם.
"מומו"
תמשיך להיות מוצגת, החל מחודש דצמבר . מדי חודש.
- מאז מומו ממשיכה להופיע אחת לכמה שבועות במקומות שונים בארץ - באביב ובסתיו (ולפעמים
גם בקיץ).
|
|
| |
 | |